המניאק מספר אחת שלי

פרק 32

-ראיין-

חזרתי מבית הספר שכרגיל היה מעשיר ידע ולגמרי לא הייתה לי סיבה להבריז מחצי מהשיעורים.
הזעתי היום יותר מידי בהפסקה, ועכשיו אני צריך להחליף בגדים.
פשטתי את חולצת בית הספר ולבשתי חולצה לבנה חלקה, אחר כך הורדתי גם את המכנסיים ולבשתי במקומם מכנסיי טרניג אפורים.
מה השעה?
אני צריך ללכת לאווה.
קבענו שניפגש אצלה אחרי בית ספר משום מה, ואני די בטוח שהיא רוצה לדבר איתי על משהו.

כשהגעתי לבית גרין דפקתי בדלת וחיכיתי.
אווה פתחה את הדלת ובאופן מוזר למדי היא פשוט עמדה ובהתה בי.
אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולבהות בה.
היא לא החליפה בגדים מאז בית הספר.
היא עדיין לבשה את הג'ינס הקצרים שלה וחולצת בית ספר שחורה.
אבל זה די מוזר לבהות בה כאן.
כחכחתי בגרוני כדי למשוך את צומת ליבה.
"אני מניח שאת אמורה להזמין אותי פנימה עכשיו..."
"פאק. סליחה, בוא תיכנס."
חייכתי ממבוכתה ונכנסתי.
והנה זה, החדר של אווה.
חלצתי נעליים ונשכבתי על המיטה.
"מה אתה עושה?"
שאלה כשראתה אותי.
"מה קרה? זה עושה לך את זה לראות אותי במיטה שלך?"
"איכס. תמשיך לחלום."
אני לגמרי אמשיך לחלום, מתוקה.
"אוקיי. אז אמ.. קראתי לך כי רציתי לומר לך משהו."
הרמתי גבה בתגובה.
"אתה זוכר ש.. אמ.. ב... כאילו, כשהיינו אז בכי-"
"בכיתה ח' וצחקתי עליך מול כל החטיבה, כן כן. אני זוכר נסיכה."
"אה.. כן נכון. את זה."
"אז?"
ידעתי מה היא תגיד.
ידעתי שבגלל שאנחנו ידידים עכשיו היא תצפה ממני להתנצל.
אבל לא היה לי כוח שוב לחשוב על העבר כי זה היה בכיתה ח'!
זה לא שלא עברנו דברים פעם, גם היא עשתה לי דברים שהייתי מאוד שמח למחוק, אבל אני לא מבקש ממנה להתנצל על זה.
"אז אני.. אני עדיין מחכה להתנצלות."
ידעתי.
לעזאל איתה.
"נו באמת מותק... זה היה לפני איזה מאתיים שנ-"
"לא אכפת לי!" קטעה אותי אווה.
"כבר מאתיים שנה שבהן היית צריך להתנצל ולא עשית את זה. אז קדימה, אני מחכה."
גלגלתי את עיניי.
"אוקיי... אני מצטער שצחקתי עליך בבית ספר בכיתה ח'. מרוצה?"
כמובן שהיא לא הייתה מרוצה.
ידעתי שהיא לא תוותר לי על זה.
אפשר לומר שמה שקרה שם היה הסיבה העיקרית לשנאה שלנו, כמובן אם מתעלמים מכל הקטע של התחרותיות שיש בנינו.
חוץ מזה, ידעתי שזה פגע בה.
"תתכוון לזה."
פאק.
"אלוהים... אווה אני באמת מצטער, אוקיי? לא הייתי צריך לצחוק עליך שם."
זה היה נכון.
עם כמה שלא חיבבתי אותה אז, זה לא הצדיק את כמה שהייתי ילד זבל.
ניראה שעכשיו היא מתלבטת מה לעשות.
ידעתי שהיא לא תניח לזה סתם ככה, מתישהו אני אצתרך באמת להתנצל, אבל היום הזה הוא כניראה לא היום.
הרגשתי שהאווירה נעשתה מוזרה אז החלטתי לעשות משהו שיחזיר את אווה למציאות.
התהלכתי בחדר וחיפשתי...
כל דבר שיוכל להביך אותה.
המטרה העיקרית הייתה כניראה פדים או טמפונים.
"מה אתה עושה עכשיו?"
פתחתי את ארון הבגדים.
בינגו.
"היי, תביא לי את זה!" אווה זינקה אליי אבל הרמתי את ידי מעל ראשה והרחקתי ממנה את הפדים.
"ראיין!" "מה?" שאלתי בתמימות מוחלטת.
לראות אותה מובכת היה שווה זהב.
עכשיו היא ניסתה להפתיע אותי כשקפצה עליי כדי שלא אוכל להזיז את החבילה לצדדים, אבל במקום זאת היא פשוט נפלה עליי.
התחלתי לצחוק.
אווה הסמיקה לגמרי.
ניראה שהיא וויתרה על הניסיון לחטוף ממני את הפדים כי היא עמדה שם והושיטה את ידה כשביקשה שאחזיר לה אותם.
לא החזרתי.
עדיין.
רציתי לעצבן אותה עוד קצת.
"את במחזור עכשיו?"
היא בערה בשנייה.
"זה אומר שכן?"
"זה לא עניינך אדיוט! תחזיר. את. זה. עכשיו."
גלגלתי את עיניי ודחסתי את החבילה למקום.
התיישבתי שוב על מיטתה.
מהזווית הזאת פתאום ראיתי שאפשר לראות את ההשתקפות שלה במראה, בלי שהיא תסתיר אותה.
הסתכלתי על ישבנה דרך בבואתה.
היא לבשה את מכנסיי הג'ינס הקצרים שלה...
וואו.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי כעבור רגע.
"משעמם לי."
"תגיד לי, מה אתה בן שלוש?"
"סליחה באמת.. את הזמנת אותי להפגש, אז חשבתי שנעשה משהו חוץ מלשבת ולבהות לך בתחת דרך ההשתקפות במראה."
שיט.
"אתה.. אתה... מה.. אלוהים אדירים חתיכת סוטה!"
היא כרכה סווטשרט סביב מותניה.
"אוקיי. עכשיו אין לי בכלל מה לעשות."