המניאק מספר אחת שלי

פרק 46

-אווה-

לאחר שנגמר בית הספר חזרתי הביתה והתארגנתי במהירות.
הייתה לי משמרת בדיוק עוד עשר דקות.
לעזאזל.
החלפתי בגדים ונעלתי נעליים ואז סירקתי את שיערי ואספתי אותו לקוקו גבוה הדוק.

ברגע האחרון הספקתי להגיע והתפרצתי לפאב.
אנני ששמה לב אליי חייכה וסימנה לי שאבוא.
"באמת לא הבנתי למה קבעת משמרת מיד אחרי הלימודים."
"אוף.. לא חשבתי על זה."
"זה בסדר אווה. גם ככה רגוע עכשיו."
חייכתי בהקלה.
"אוקיי אז מה לעשות?"
"אז בקשר לזה.. דיברתי עם תומאס ו.. אני כבר לא החונכת שלך יותר. זהו. את חופשייה."
"ברצינות?"
היא המהמה.
חייכתי וחיבקתי אותה.
"פאק סליחה.. אני רק, אממ... תודה שעזרת לי כל הזמן הזה.."
"בכיף."

"סליחה? מלצרית?"
"כן?" הסתובבתי לעבר הקול ומבטי פגש בראיין ולידו נייט.
מה הם עושים פה?
מה הוא עושה פה?
הכרחתי את עצמי לחייך בנימוס והלכתי לכיוונם.
הם ישבו ליד שולחן בפינת הפאב.
התקרבתי אליהם וראיתי מבט משועשע על פניו של ראיין.
"אני עד כדי כך מצחיקה?"
"לא. בכלל לא." גיחך.
"אז מה מצחיק?"
"כלום. אני אוהב לחייך."
גלגלתי את עיניי. "אני רואה."
"אז מה את ממליצה לי להזמין?"
"אני?"
הוא הנהן.
"את זאת שעובדת פה, לא?"
הצרתי את עיניי.
"אני לא יודעת, זה תלוי. אתה רוצה ארוחה או רק נשנוש, או קינוח או שתייה או גם וגם או גם וגם וגם או גם וגם וגם וגם או שאתה רוצה בכלל-"
דבריי נקטעו עקב צחוקו של ראיין.
"מה מצחיק כל כך עכשיו??" שאלתי בהתרסה.
"כלום. תביאי לי בירה."
הרמתי את גבותיי.
"בירה?"
"בירה." חזר.
"אתה רוצה להזמין ביר-"
"אני רוצה להזמין בירה. יש בעיה? או שסתם שירות הלקוחות פה על הפנים?"
הבטתי בו בהלם מוחלט.
"ראיין, אתה מודע לכך שצריך להיות בן עשרים ואחת כדי לשתות אלכוהול, נכון?"
"אה כן? לא היה נראה שזה הפריע לך בפעם האחרונה שבדקתי.."
האדמתי.
"הפעם האחרונה שבדקת לא הייתה גם בעבודה שלי שמאוד בקלות יכולים לפטר אותי ממנה."
"נו באמת," גיחך.
"את עובדת כאן, אני בטוח שתוכלי לדלג קצת על החוק בשביל חברייך הטובים."
"חבריי הטובים? נייט חבר שלי, ראיין. אתה ממש לא."
"את צודקת. אני הרבה יותר מזה..." גרגר וליקק את שפתיו.
"כן בטח. היית מת." יריתי.
"אני הייתי מת? בטוחה? כי בפעם האחרונה שראית אותי בלי חולצה, הלסת שלך... איך לומר? נשמטה. אה כן, וגם הכדור."
האדמתי אפילו יותר.
פאק.
"בסדר. מאחר ואני מבינה שאתה לא רוצה להזמין שום דבר חוקי, שירותיי לא נחוצים פה יותר."
התכוונתי להסתובב וללכת אבל לצערי האגו שלי היה יותר מידי גדול ולא יכולתי להתעלם ממה שאמר רגע לאחר מכן.
"מדברת מי שהסכימה להסעה של אדם בלי רישיון."
בן זונה.
"תגיד לי, אתה אמיתי? אתה הכרחת אותי!!"
"הכרחתי... נו באמת. את עלית על האוטו מרצונך החופשי-"
"אחרי שאיימת עליי שלא אברח!"
"איימתי? הצלתי לך את התחת! נתתי לך טרמפ שלא תקפאי מקור!"
"במכונית גנובה!"
"היא הייתה של אמא שלי!"
"זה לא הופך את זה לבסדר!"
"למען האמת זה בדיוק מה שזה עושה!"
"אוקיי, אוקיי, אני מבין שאווירה כאן קצת עויינת... אז אממ.. אני אלך ואשאיר אתכם לריב לבד."
גיחך נייט ונעמד.
"שלא תעז ללכת." סיננתי.
לא.
הוא ממש לא משאיר אותי לבד איתו.
נייט נאנח והתיישב בחזרה.
ביני לבין ראיין התנהל קרב מבטים.
הבטתי בעיניי ההייזל שלו וניסיתי לגרום לליבי להפסיק לפרפר מהמראה שלהן.
לעזאזל.
מה נסגר איתי?

"לא שאני לא נהנה לראות אתכם רבים, אבל אמ.. אפשר להזמין אולי?"
שאל נייט משועשע.
שיט.
כחכחתי בגרוני.
"כן.. כן, ברור אני... מה תרצה להזמין?"
"פיצה עם זיתים ירוקים ובצל. ותגידי להם שיעשו את זה מהר, לא אכלתי כל היום."
הנהנתי והסתובבתי למסור את ההזמנה.

"היי." מיקה פנתה אליי בחיוך.
"היי." עניתי.
"שולחן שמונה רוצים פיצה עם זיתים ירוקים ובצל. אה, והם מוסרים שתמהר בבקשה." מסרתי את ההזמנה לטבח והסתובבתי חזרה לכיוון מיקה.
"אז.. מה קורה?" שאלתי.
"אני בסדר גמור. כלומר.. עדיין יש לי חונכת אבל אני רואה שלך כבר אין."
חייכתי.
"כן... מהיום."
ואז נזכרתי במשהו ומבטי הרצין.
"היי, אממ.. בקשר ל... שרלוט, את כבר.. את יודעת. גרמת לה להוריד את הסרטון?" שאלתי בתקווה.
היא הנידה בראשה לשלילה.
"אני... ממש מצטערת אווה, באמת. ניסיתי לדבר איתה היא פשוט לא מוכנה להקשיב! אבל אני מבטיחה לך, גם אם אני אצטרך לעשות את זה ללא ידיעתה, אני אמחק אותו. באמת. הבטחתי לך ואני לא מפרה הבטחות."
חייכתי בהקרת תודה.
"רגע, תגידי.. בת כמה את?"
"אני בת חמש עשרה. למה?"
"את בכיתה י'?"
היא הנהנה לאט.
"כן.. למה את שואלת?"
"סתם כי פשוט... גם שרלוט בכיתה י'. אתן תאומות? לא אמרת שהיא אחותך הגדולה?"
היא היססה.
"טוב.. כן. אנחנו תאומות. היא גדולה ממני בארבע דקות אז.. אני פשוט מעדיפה להגיד שהיא אחותי הגדולה. תאומה נשמע... קרוב מידי, ואנחנו לא קרובות בכלל."
הנהנתי בהבנה.
"אז את איתנו בשכבה? איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך בבית הספר?"
"אני בי'3, ואני לא יוצאת הרבה מהכיתה.. גם בהפסקות."
לא הפסקתי לענות כי תומאס, האחראי משמרת הושיט לידיי מגש ושלח אותי לשולחן שלוש.

"שלום. ההמבורגרים שהזמנתם." הנחתי את ההזמנות.
"תודה." אמרו פה אחד.
חייכתי והלכתי.
לקחתי את ההזמנה של נייט שבדיוק יצאה מהתנור, חזרתי לשולחנם והנחתי את הפיצה מול נייט.
ראיין משום מה לא ישב שם עכשיו.
"תודה בוטן." אמר נייט וקרץ לי.
"הופה, תראו מי חזרה. ידעתי שהתגעגעת אליי."
שמעתי אותו מגיח מאחוריי.
קולו המחוספס היה סקסי להפליא, ולמרות הסלידה שלי ממנו, לא יכולתי שלא להתנשם מהקרבה שלו כשנצמד אליי מאחור.
אוי אלוהים.
נייט צמצם את עיניו וסרק במבטו את שנינו.
ואז הוא גלגל את עיניו שלח לראיין מבט רב משמעת לפני שהתנפל על הפיצה.
בלעתי את רוקי.
את צריכה להתרחק ממנו מטומטת!
צרח מוחי.
למה את פשוט עומדת שם?!
גם ככה הייתי טיפשה על שלא זזתי במשך כמה שניות- אמנם שניות שנמשכו כמו נצח אבל עדיין, אז אם אמשיך לעמוד כאן זה בטח שלא ישפר את המצב.
פאק.
בכל הכוח שהצלחתי לאגור באותו הרגע צעדתי קדימה והתרחקתי מראיין.
מהנער בעל עיניי הייזל הבהירות שלקחו את נשימתי בכל פעם שהבטתי בהן.
מהנער שהגוף שלי הגיב אליו בצורה לא בריאה.
מהנער שמוחי הטיפש לא הצליח להפסיק לחשוב עליו.
זין. על. החיים. שלי.