המניאק מספר אחת שלי

פרק 37

-ראיין-

ניערתי את ראשי כדי להבין מה בדיוק אני רואה.
אבא שלי עמד אצלי באמצע הסלון.
אמא שלי ואחי הגדול נשענו על השיש במטבח ונראו ומתוסכלים בטירוף.
"מה קורה פה לעזאזל?!"
אף אחד לא פצה פה.
"מה נסגר??"
אימי בלעה את רוקה בכבדות.
"מישהו לעזאזל מוכן להגיד לי מה נסגר?!"
"מה נסגר, ראיין? בוא תנחש מה נסגר! אולי זה שאבא החליט לחזור הביתה בלי להודיע באמצע החיים, אחרי שהוא לא חשב לתקשר איתנו שנתיים!!"
פול יצא מהחדר בסערה.
אימי נאנחה.
"אני ארגיע אותו."
היא נעלמה בין רגע ונשארתי לבד איתו.
"ראיין.." "אל תדבר איתי!!" העברתי את ידיי בשיערי בעצבנות.
"זה אני, אבא שלך. אני יודע שאתה מופ-" "אתה לא אבא שלי! אבא שלי עזב אותי כשהייתי בן שבע, והוא מעולם לא חזר."
שנאתי את עצמי על שבירת הקול הזאת.
בלעתי את רוקי בקושי.
"אני חייב... אני חייב לצאת החוצה."
מלמלתי ויצאתי מהבית במהרה.
לא יכולתי להשאר שם יותר.
לא כשהוא שם.

מה הוא חשב שיקרה בדיוק?
שהוא פשוט יחזור אחריי שנתיים שלא תקשר איתנו מלבד כמה מכתבים חסרי פואנטה?
בפעם האחרונה שחזר הייתי תמים ואדיוט, וכל מה שרציתי היה שישאר.
רציתי לגרום לו לרצות להשאר איתנו, אז התנהגתי כאילו הכל בסדר.
באמת חשבתי שהוא ישאר בפעם הזאת.
התאכזבתי.
מאז לא הייתי מוכן להתאכזב יותר אז לא פיתחתי ציפיות.
במקום זאת פשוט ניסיתי לשכנע את עצמי שטוב שהוא עזב.
שהוא בוגד מזדיין ואנוכי, שלא אכפת לו מהמשפחה שלו.
טוב, אפשר לומר שזה באמת היה די נכון...

היה קפוא בחוץ בעקבות השעה המאוחרת.
הרוח הקרה ציננה את עורי ולמען האמת הודתי על כך.
רטחתי מזעם והקור עזר לי לא להתפוצץ.
רציתי לצרוח.
רציתי לחזור לשם ולפרק לו את הראש.
אבל בסופו של יום, גם אם אמרתי לו אחרת, הוא עדיין היה אבא שלי.
כעסתי עליו. לא שנאתי אותו.
פשוט רציתי שיעזוב אותי בשקט.
שיפסיק לחזור ולפתח אצלי ציפיות ששוב יהפכו לאכזבה.
נמאס לי מזה כבר!
ניסיתי להסדיר את נשימותיי הכבדות.
ניראה לי שאני הולך לאבד אשתונות.
פאק!
כל גופי צרח עליי שאני צריך למצוא משהו להוציא עליו את העצבים שלי,
אבל החלק השקול במוחי אמר לי שלא.
שאני צריך להרגע.
לא רציתי להרגע, אבל לא הייתה לי ברירה.
עשיתי מה שאווה תמיד עשתה כשהיו לה התקפים.
נשמתי.
נשימה... נשיפה.. נשימה.... נשיפה...
ראיתי אותה עושה את זה מיליון פעמים.
אני לא בטוח עד כמה זה באמת עוזר לה אבל אני מניח ששווה לנסות...
נשימה... נשיפה... נשימה.. נשיפה....

אחרי שנרגעתי קצת החלטתי שאני צריך לחזור פנימה.
נכנסתי בשקט בתקווה שאבי לא בסלון, ונשמתי לרווחה כשהבנתי שאני לבד.
מהר נכנסתי לחדרי, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה.
הייתי צריך שקט.
למזלי המקלחת הייתה צמודה לחדרי כך שלא הייתי צריך לצאת החוצה.
חלצתי נעליים והתפשטתי.
אחר כך נכנסתי למקלחת והפעלתי את המים על הכי חמים.
המים צרבו את עורי אבל עזרו להשכיח ממני את מאורעות היום.
עמדתי מתחת לזרם המים במשך זמן כה ארוך, עד ששמתי לב לכך רק כשהמים התקררו.
נאנחתי.
כיביתי את הברז ויצאתי מהמקלחת.
התנגבתי ואז קשרתי את המגבת מסביב למותניי.
יצאתי מחדר המקלחת והלכתי לארון הבגדים שלי.
לבשתי בוקסר שחור וטרניג ונשארתי ללא חולצה.
החלטתי למרות השעה המוקדמת לנסות ללכת לישון, בידיעה מוחלטת שאין שום סיכוי שאצליח, כשאני יודע שאבי ואני נמצאים תחת אותה קורת גג.