המניאק מספר אחת שלי

פרק 60

-אווה-

חזרתי הביתה באותו ערב כשמחשבות מתרוצצות במוחי ללא הפסקה.
לא ידעתי איך אני מרגישה כלפיי ראיין.
וגם לא הייתי בטוחה אם אי פעם אדע איך להגדיר את זה.
ברגע זה כל מה שידעתי זה שראיין חשוב לי ושאני רוצה להיות איתו.
רוצה אותו.
עברנו הרבה טלטלות בחיים שלנו מהרגע שבו נפגשנו, אבל הכל ביחד מרגיש כלום לעומת עכשיו.
הייתי צריכה יותר ממנו.
הייתי צריכה אותו איתי.
עכשיו.

צלצלתי בדלת ביתו ופניי אורו כשפתח אותה.
"התגעגעת אליי?" שאלתי בחיוך מתוק וצעדתי פנימה.
"אני תמיד מתגעגע אלייך."
"ידעתי."
הוא נראה משועשע והלך לכיוון חדרו.
מחכה שאבוא בעקבותיו.
נכנסתי אחריו והתיישבתי על מיטתו כשרגליי משולבות.
"מה מביא אותך הנה?" שאל ראיין בהתגרות וקירב את פניו לפניי.
לא נרתעתי.
במקום זאת קירבתי עוד יותר את שפתיי לשפתיו ונישקתי אותו נשיקה קטנה.
"אתה." עניתי בפשטות וחייכתי.
הוא הרים גבה ונראה מעט מופתע, אבל בעיקר מרוצה.
"תשובה טובה."
"אני יודעת."
"זה אלתור או שהכנת זה מראש?"
"הכנתי מראש כמובן.."
"אההה... כמובן." הוא נשכב לידי על המיטה, ונשען על המרפק, בעודו מביט בי בזחיחות.
"אני אוהבת את המיטה שלך."
"זה מצוין. כי אני אוהב לראות אותך על המיטה שלי."
"באמת?"
"באמת."
"וואו. כל יום לומדים משהו חדש."
הוא צחק.
"אכן כן, נסיכה."
נשכתי את שפתיי והבטתי בעיניו.
גם הוא הביט בעיניי.
ממבטו נשקפה הערצה.
ניהלנו קרב מבטים ארוך ומתיש עד שלבסוף התייאשתי והסטתי את מבטי.
הוא חייך וטמנתי את פניי בכפות ידיי בשעשוע.
"אדיוט."
הוא נשק לראשי והוציא אותו מידיי, לפני שמשך אותי לעמידה.
"בואי."
"למה?"
"הולכים."
"לאן?"
"הפתעה. בואי."
"איפה?"
"הרבה שאלות את שואלת. בואי כבר."
גלגלתי את עיניי ונעמדתי.
התאכזבתי מעט מכך כי העדפתי להישאר איתו כאן ולהתמזמז.
אבל גם קצת ציפיתי לראות מה הוא שוב רוצה ממני ולכן הלכתי איתו.

השמש כבר שקעה כשיצאנו החוצה.
הוא משך בידי והוביל אותי לחורשה שבה היינו לפני כמה זמן.
אז כשעשינו תחרות ריצה והוא ניצח אותי.
האדמתי כשנזכרתי בפרס שהייתי צריכה לתת לו.

"הגענו."
אמר לאחר זמן ממושך של הליכה.
הסתכלתי סביב וראיתי שאנחנו נמצאים ליד אגם קטן שמעולם לא ראיתי לפני כן.
"וואו.." הוא היה יפהייפה.
קטן וכחול, מעט ירקרק, כשצמחייה ירוקה מקיפה אותו, והופכת אותו לאפילו מוסתר יותר.
"זה מדהים."
"כן, זה.. מקום יפה."
"איך מצאת אותו?"
"נהגתי לבוא לפה ע- לא משנה."
כיווצתי את גבותיי.
"מה?"
"זה לא חשוב. בואי."
"רגע, ראיין." אמרתי בחוסר הבנה.
"מתי... מתי היית פה?"
הוא נאנח והעביר יד בשיערו.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?"
הנהנתי.
"נהגתי... לבוא לפה עם.. עם אבא שלי. פעם."
"אה.." היה כל מה שיצא מפי.
"אני מצטער, אווה.. לא הייתי צריך להגיד משהו."
"לא, זה בסדר. אני שמחה שסיפרת לי.."
"לא באתי לכאן, מאז שהוא עזב. כעסתי מדי ו..."
הוא השפיל את מבטו ועיניו היו עצובות.
מלאות חרטות.
הנחתי יד על כתפו.
"תספר לי." ביקשתי בשקט.
הוא הרים את מבטו לעיניי.
"זה היה המקום שלנו. של שנינו.. ואז כשהוא עזב... לא התקרבתי לפה בכלל. רציתי לשכוח אותו וידעתי שאם אחזור למקום הזה, כל הזכרונות יצופו ו..."
הוא הסתובב לאחור.
מסתיר את פניו ממני.
ידעתי שקשה לו לדבר על זה.
להיפתח בפניי מישהו, ועוד בפניי.
במיוחד אחרי הכל.