Dangerous Game [2]

פרק 3- דיבור מסריח

בלה-

לילה של עבודה. אני מגיעה למקום באיחור קל. שונאת את המקדימים ושונאת עוד יותר את המדייקים. מה הבעיה לאחר בדקה? העולם לא ימות.

אני נכנסת, מתחילה לעבוד. אני מקבלת תשלום ומחלקת את הקוקטיילים. אני אוספת הזמנות. אליאס ניגש אליי "שולחן שבע, הם מחכים שעה!".

"זו לא אשמתי שאני העובדת היחידה פה כרגע" אני מחזירה לו באותו טון, מי הוא חושב שהוא.

"אל תרימי עליי את הקול" אליאס נוזף בי ואני מתעלמת ממנו בהפגנתיות וניגשת אל שולחן מספר שבע. חבורה של חמישה גברים יושבים שם ופשוט בוהים בי, בוחנים אותי החל משדיי ועד לאצבעותיי בכפות רגליי.

"סיימתם לבהות?" אני שואלת בקוצר רוח ומוסיפה "הזמנה".

אחד הבחורים מתעשת על עצמו ומכחכח בגרונו, השני מצחקק בלעג "ומי זאת שפותחת את הפה הגדול שלה? אני בטוח שהוא יכול לא רק לדבר.. אלא גם לעשות".

"לך תזדיין" אני פולטת, משתדלת שלא לזרוק לו בפרצוף את פנקס ההזמנה שלהם.

"אתה" אני מחווה אליו בראשי "מה אתה רוצה להזמין".

"אותך בובה, אצלי במיטה הערב" הבחור מלקק את שיניו ואני מרימה לו אצבע שלישית מול הפרצוף.

"את יודעת לאן את יכולה לדחוף אותה" הבחור הראשון רומז לי ואני מרגישה שהגעתי לקצה.
בסדר.. אתם רוצים לשחק, תקבלו משחק.

השעה שלוש בלילה והם פאקינג מרתיחים אותי. אף אחד לא יזלזל בי ככה ובטח ובטח שלא בגופי. אני לוקחת את המשקאות שהזמינו וצועדת אליהם אל השולחן.

הם מרימים את ראשם אליי, הבחור השמאלי מחייך אליי בחיוך מוזר. האחרים יושבים בשקט, נותנים לו לנהל את הכל. הוא מכשיל אותי עם הרגל, ואני עפה קדימה על השולחן ונחבטת בו.

למזלי, הקוקטיילים נופלים גם הם על השולחן ונשפכים עליהם בזרם. הם מקללים, אני מתעשתת וקמה בחיוך מזוייף "מי שמתעסק, מתרסק".

"אני כלכך הולך לזיין לך את הצורה" הבחור הראשי שוב מדבר ואני לועגת לו בפרצוף, מרימה לו אצבע שלישית ומסתובבת.

אני לא מספיקה לצחקק והראש שלי נתקע בגוף חסון ושרירי. אני רוטנת, מרימה את ראשי אל הבנאדם המוזר וקולטת גבר יפייפה, עיניים תכולות ולסת מסורטטת.

פאק.

אני חוששת שקיללתי בקול בזה הרגע.

"מה קורה כאן?" הקול שלו יציב, הבחורים משתתקים ומצביעים עליי באצבע מאשימה.

"היא שפכה עלינו את הקוקטיילים שהזמנו!" הבחור הראשון מתפרץ בזעם, לופת את השולחן בכוח ואני מוציאה מפי גיחוך מזלזל.

אני שומעת לחשושים מכל עבר, שריקות ואני מבינה שמשהו לא תקין קורה כאן.

"ואוו" אני מרימה לו גבה בזילזול "אולי תספר לו איך קראת לי? מה אמרת שתעשה לי?".

הגבר היפייפה ועוצר הנשימה שמאחוריי שליו באופן מסוכן "מה הוא אמר לך?" הוא שואל אותי, סורק את הסינר שאני לובשת וזיק קצר של הבנה חולף בעיניו.

"מה הוא אמר לי? האמת.. הרבה דברים הוא כבר הספיק לומר" עכשיו אני כבר פונה לאותו בחור, מניחה את ידי על השולחן באיום ומקרבת את פרצופי אליו, יודעת שהוא לא יעז לגעת בי מול גבר אחר "אנחנו נתחיל מההתחלה. אמרת שהפה שלי לא חייב רק לדבר, אלא לעשות. הרמתי לך אצבע שלישית ואמרת לי שאני יודעת לאן אני צריכה לדחוף אותה" אני עוצרת, לוקחת נשימה צורמת.

הבחור שמאחוריי מתקשח, אני יכולה להרגיש באוויר המתחמם. "התעלמתי, הבאתי את הקוקטיילים יחד איתי ומה עשית? הכשלת אותי ברגל. התרסקתי על השולחן והקוקטיילים נשפכו עליך. יש לך מזל, כי אם זה לא היה קורה הייתי דוחפת את הרגל שלי לביצים הקטנות שלך ומסרסת אותך כמו פאקינג ילד טוב" עיניי רושפות, אני מסתובבת אל הגבר החסון שעמד מאחורי "זה מה שקרה".

"ברונו זה לא כמו שהיא אומר-" אחד הבחורים מגמגם והגבר מאחוריי קוטע אותם בזעם "אדוני".

מה?
מי זה לעזאזל.

"פאק, תזדיינו לי מהעיניים או שאני אדאג בעצמי לסרס אתכם!" הוא נוהם, נותן אגרוף לבחור הראשון שאיתו התעמתתי. לבחור נזל דם מהאף, זה הגיע לו. הם פשוט ברחו.

"אני לא צריכה את העזרה שלך להתמודד את ילדים כאלה, אני מכירה את הסוג הזה מקרוב" אני נעמדת מול ברונו, ידיים משולבות ומבט קשה. אני רותחת, דבר כזה לא קרה לי כבר הרבה מאוד זמן.

"מחובתי לדאוג שלעובדת החדשה שלי יהיה נוח בסביבה שבה היא עובדת" הוא אומר, הקול שלו צרוד, נמוך. העיינים שלו מעלות אותי בלהבה מסוכנת ואני לא מבינה דבר.

"מי אתה, אליאס הוא המנהל. אם אתה מחרטט עליי אני משתקת אותך בבעיטה" אני מאיימת, לא נראה שזה מזיז לו.

זווית פיו מתרוממת לחיוך "את לא יודעת מי אני?".

"אני חדשה בעיר" אני מסבירה, נמאס לי לפרט יותר מידי "דבר כבר, יש לי עבודה לעשות".

"את באמת לא יודעת מי אני" עכשיו הוא כבר ממלמל לעצמו בקול, תוהה לעצמו כמה אני מוזרה.

"טוב.. כשתרצה לדבר, אני בעמדה שם" אני מודיעה לו ומתרחקת.

איזה מוזר הוא.