Dangerous Game [2]

פרק 44- שמלה אחת או שלוש

ברונו-

"לקחת אוויר?" אני מגחך בחוסר הומור "זה התירוץ הכי טוב שלך?!".

בלה קטעה את הדייט שלנו, יצאה לה ונעלמה.
פאקינג נעלמה.

מה היא עשתה, לאן היא הלכה.
אני לא יודע, היא לא מספרת לי.

"כן" היא עונה ביובש, "מצטערת על הדייט, לאחרונה אני צריכה להתאוורר יותר".

"זו לא האמת הארורה שלך, דברי בכנות" נמאס לי מזיבולי שכל, משהו פה מרגיש לי מסריח.

"אני צריכה הפסקה מהעבודה, תיתן לי?" היא שואלת בחוסר סבלנות, לא עונה לשאלתי.

אני מתכוון להשגיח עליה בארבע עיניים, משהו פה לא מסתדר לי.

"את לא כנה איתי, איך אני יכול לאפשר לך לצאת להפסקה כשהמצב בנינו קר?" אני זורק לאוויר, מרגיש איך בלה נדרכת במקומה.

"אני חייבת הפסקה ברונו" היא משלבת את ידיה על מותניה, עיניה נאבקות בי ושנינו לא מנתקים את קשר העין.

"לאן את מתכוונת לצאת?" אני שואל, סקרן לדעת.

"לבחוץ" היא מושכת בכתפיה "אני יוצאת".

בלה מניחה את הסינר על הבר ויוצאת, אני קולט אותה במבטי לרגע אחד והיא לא נראית שלווה במיוחד.

משהו פאקינג קורה, אני לא חסר מוח.
_______________________________________

אני לוקח את סילביה לחנות בגדים, הבוקר היא התחננה אליי אחרי שרפאל לא יכל.
נעניתי בחיוב, ולקחתי אותה יחד איתי.

אלכסנדר, הבן זונה שהפך לקאפו של היפנים לא עושה לנו חיים קלים. אנחנו במלחמה שקטה, מידי פעם הוא מתקיף ואנחנו מחזירים.
בקרוב, זה יתפוצץ.

מאז שחטפו את סילביה השמירה עליה הפכה לכבדה יותר, כעשרה חיילים מיומנים ומוכשרים מלווים אותה כשהיא יוצאת לכל מקום. ליליאן, בלה וסילביה הפכו ממש לחברות טובות. רפאל לא אוהב את הרעיון, את השילוב הקטלני שלהן.

הוא עדיין לא פאקינג יודע על בלה.

"השמלה השחורה או האדומה?" היא מדגמנת לי, אני סוקר את שתי השמלות ושתיהן יושבות על גופה כאילו נועדו רק לה.

זה מפחיד.

"זה מסובך" אני אומר, סילביה נעמדת מול המקאה ואחרי התלבטות ארוכה היא מחייכת אליי.

"אני אקח את שתיהן" היא כלכך מאושרת מבגדים, זה מצחיק.

"בנות.." אני ממלמל לעצמי, לא ניתנות להבנה.
כל השטויות שלהן על שוקולד ומחזור, על בכי בזמן כעס, על התאהבות בבגדים ונעליים.
והכי חשוב, התגובה שלהן ללק ג'ל.
כלכך מיותר.

"יודע מה? אני צריכה את השמלה גם בצבע הזה" היא מוציאה מהמתלה את אותה שמלה גם בצבע לבן ואני מגחך.

"את לא שפויה".

"יותר ממך זה בטוח" היא מרימה לי גבה וצוחקת.

אני מקבל טלפון-

"מאמי, אני יכולה לבוא אליך הערב?" הזונה והסטוצית החדשה שהשתמשתי בה, מאי.
קולה ציפציף ובלתי נסבל.

סילביה שולחת לי מבט מבולבל.

"לא" קולי חד וחלק, ברור.
אני מסמן לסילביה בעיניי שאני תכף חוזר.

"אני אבוא לבקר אותך בעבודה מחר" קולה מתקתק, מתחנף ונואש לסקס.

"אין בזה צורך" אני יבש, יודע שהיחידה שאותה אני מסוגל להכיל לאוך זמן זאת לא אחרת מאשר בלה.

האישה הזאת מטריפה אותי.

"אני צריכה אותך" היא מתנשפת, נשמעת כאילו נוגעת בעצמה "אני מרגישה אותך בתוכי עכשיו" היא מייבבת.

"ביי" אני מנתק בפרצופה, אין לי כוח לדרמות.

"מי זאת?" סילביה שותה את השייק שלה ברוגע, שולחת לי מבט חשדן.

"סתם מישהי.. לא חשובה לנו בכלל" אני אומר.

"אתה ובלה, קרובים?" היא מפסיקה לשתות מהשייק, מביטה בי בעיניים תמימות.
זה לא עובד עליי.

"מה את חושבת?" אני סקרן לדעת, חיוך מפציע בפי.

"שקורה משהו, אתם לא מספרים כלום".

אנחנו נכנסים אל הרכב, אני מסיע אותה אל האחוזה ויורד יחד איתה, פוגש ברפאל.

"מה יש?" אני מהדק את לסתי, רפאל לא נראה שמח.

בכלל לא.

"היפנים, צריך להשמיד את הזרע הזה" רפאל מסנן, סילביה נותנת לו חיבוק קצר ומדברת עם ליליאן.

"מה התוכנית?" אני שואל בגבה מורמת, יודע שרפאל כבר חושב על מהלכים.

"לזיין אותם, להיכנס בהם חזק" פאק. רפאל זועם לגמריי.

"וכמה זמן המבצע ימשך?" אני ממשיך לשאול, רפאל ואני מעשנים זה לצד זה במרפסת הגדולה.

"כמה שעות בודדות, עד הלילה" רפאל מגיב, אכזריות משתקפת מעיניו ואני מחייך לו בדיוק את אותו חיוך.

ליליאן נכנסת בנינו "אני חושבת שכדאי לצאת לדרך כבר עכשיו".

"את לא יוצאת" אני קובע "את נשארת פה ולא עושה שטויות".

מאז שניקולאס ניסה לאנוס את סילביה ליליאן יצאה לסיבובי הרג של אנסים, גנבים, סוחרי סמים. היא הבטיחה לעצמה שלא תיתן לשום אישה אחרת להיפגע בידי אנשים חסרי שכל ודאגות.

"צר לי לבשר לך אח יקר, זה לא בשליטתך" היא חורצת בקולה, מתגרה בי.
אני נדרך ורפאל מדבר במקומי.

"בזה את טועה ליליאן, ג'וליאן כבר בדרך לכאן" הקול שלו משבית את החיוך המתגרה על שפתיה והיא מנידה בראשה.

"שהדפוק הזה יעשה לי בייביסיטר?!" אני רואה שהיא מאגרפת את ידיה, רוצה להתנפל על רפאל "בחיים לא".

"אין לך כלכך ברירות ליליאן, זה מה שנקבע מראש וזה מה שיקרה" רפאל מודיע לה, היא מאבדת את העשתונות וצורחת עליו, מכה בו באגרופים חזקים.

עד שאני נאלץ למשוך אותה אל חדרה, להושיב אותה על הכיסא ולהרגיע אותה.