Dangerous Game [2]

פרק 24- כרית מסכנה

ברונו-

"למיטה" אני אומר לבלה, היא לא שיכורה אבל גם לא מאופסת. היא עייפה, אך בכל זאת זה לא מונע ממנה להתלונן.

"אני לא רוצה לישון איתך" היא מזכירה לי ילדה קטנה שלא מקבלת את מה שהיא רוצה.

"מתכוונת לעבור על החוקים?" אני שואל בגבה מורמת, מקבל אצבע שלישית וצוחק.

"אני שונאת אותך כלכך" היא ממלמלת לעצמה ואני שומע, מחכה שתשכב לצידי על המיטה הנוחה.

בלה נכנסת מתחת לשמיכה ולוקחת את הכרית שלי, מניחה אותה באמצע "שלא תיגע בי בלילה" היא מסבירה לי ואני מגחך, מתאפק שלא לצחוק.

"אם אני ארצה לגעת בך, הכרית המסכנה הזאת לא תעזור לך" אני אומר במעט רצינות, היא גונחת בעצבים ואני מת לשמוע את הקול הזה תוך כדי שאני עושה לה פלאים.

"לך לישון" היא נובחת עליי "מספיק הכרחת אותי לרקוד איתך, סבלתי מספיק ליום אחד".

"את נהנית מזה, שקנית קטנה" אני פוזל לשפתיה ורואה שהיא מכווצת אותן, תנועה חמודה המדגישה את שפתיה היפות.

בלה ממלמלת משהו בעייפות ואני מדבר "אגב, ראיתי שסוגיית הנשיא נסגרה".

"אממ" היא מגיבה לי, ראשה נח על הכרית שלה לכיווני והיא בהחלט הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי.

שלווה כלכך, רגועה כלכך כשלידה נמצא רוצח.

"חשבתי שתתעצבני" אני ממשיך לדבר והיא פוקחת מעט את עיניה השחומות בלי מילים.

"השלמתי עם זה, כל עוד אתה משלם לי טוב.. זה לא משנה לי" היא אומרת בשקט "הייתי יכולה להרוויח שני מיליארד בעד הראש היפה שלך".

אני צוחק, רוצה למחוץ לה את הלחיים ולמשוך אותה אליי, שתהיה מעליי אך אני לא עושה זאת.

"חבל.." אני אומר בעצבות מזוייפת, "אני בטוח שתהני איתי יותר כשאני בחיים מאשר בקבר".

"אוייש, תפסיק לדבר ותן לי לישון" ותוך כמה דקות בודדות היא נרדמת. אני צופה בה ובפניה היפות עוד כמה דקות עד ששומע רטט מהטלפון שלי.

מי מעז להתקשר אליי בפאקינג שלוש בלילה.

"מה" אני מדבר בקור, עובד ההייטק מתקשר אליי.

"היא על הכוונת שלהם, הם צופים עליה מרחוק" המשפט היחיד שהוא אומר לי ואני לא מבין.

"בלה?" אני שואל באי הבנה.

"היפנים שמעו על הריקוד הקטן שלכם בבר, הם מבינים שהיא לא סתם אחת בשבילך" זו באמת הודעה חשובה המצריכה ידוע מיידי.

"טוב שהתקשרת" אני אומר בחדות ומנתק.

פאק.. כל רגע שלי לידה מסכן אותה יותר.
בקרוב הם גם יגלו שעברנו לגור יחד, ואז.. המטרה שלהם תהפוך להרבה יותר קלה.

סילביה על הכוונת, ועכשיו גם בלה.
_______________________________________

"נשבע שאני רגע מלאבד את זה" אני ממלמל לרפאל, יושב על הספה וצופה בבלה, סילביה וליליאן המצחקקות בבריכה.

"נו עשית את זה איתה או עדיין לא" רפאל אומר לי ואני מגחך.

"עדיין לא" אני אומר, זה נכון חלקית "אבל אני אשיג את זה בקרוב, היא שלי".

"אתה נשמע יותר מידי בטוח בעצמך" רפאל אדיש, חושב שהיא איזה סטוצית מבחינתי. האמת, גם אני לא יודע. מאז אותו יום שרקדנו צמוג בבר הקנאה שלי אליה רק גברה. היא לא סתם אחת, אבל היא גם לא מתאימה לי לזוגיות. אני לא יודע לתפעל את הדבר הזה שנקרא זוגיות.

אני מגחך ונשכב אחורנית על הספה "אתה מכיר מישהי שלא נפלה לקסמים שלי?!".

"היא" רפאל מחווה בראשו לבלה ואני משחק את עצמי נפגע "לא לזלזל בי, גם היא בסוף תיפול בקסמיי".

רפאל ובלה, לתאר את הקשר שלהם באופן אחד- הכחשה של קשר.

היא עוקצת אותו, הוא מתעצבן. היא עושה משהו והוא מתעצבן.

"אתה ובלה זה חתול ועכבר" אני אומר לו בחיול קטן, לא מוריד את עיניי משיערה הג'ינג'י והשופע.

"אל תנסה אותי ברונו, תתרחק ממנה".

גם אני לא רוצה לסבך אותה בעולם המאפיה. היא בקושי מכירה את הסכנות ואת העולם הזה. אומנם היא לא גרה בבית רגיל כמו כל ילדה ממוצעת אך היא גם לא באמת מבינה את משמעות המאפיה.

"הלוואי ויכולתי" אני ממלמל יותר לעצמי מאשר לו.

בשלב כלשהו אני מניח שרפאל יבין מדוע אני יוצא כלכך הרבה, לא ישן הרבה לילות באחוזה. כרגע הוא חושב שבכל לילה אני עם אישה אחרת אבל כשזה יתגלה לו, הוא לא יאהב את הרעיון.

כמה ימים אחריי מזדיין יפני ניסה לחטוף את סילביה, הוא לא הבין על מי הוא נפל. ליליאן שיספה לו את הצוואר ורפאל נתן לו עינוי ארוך וממושך.

עכשיו אני מבין, את סילביה הם רוצים.
ובקרוב, גם את בלה.

"איך את?" אני שואל את סילביה הישנונית מפתח הדלת והיא קופצת.

היא מחייכת אליי חיוך קטן ומסומם "אני חושבת שאני בסדר".

אני מתקרב אליה מעט יותר "אני שמח שאת עדיין איתנו".

"אני לא זוכרת כלכך מה קרה" היא אומרת לבסוף, רומזת לי שאספר לה.

"עדיף לך כמה שפחות לזכור, תאמיני לי".

סילביה היא כמו האחות הקטנה שלי שאני צריך לדאוג לה. בשונה מליליאן, סילביה יותר תמימה. היא צריכה את ההגנה הזאת, מעולם היא לא נכנסה לתוך ענייני המאפיה. אני מרגיש אח מגונן לידה.

"איפה הוא?" סילביה שואלת ורפאל מתפרץ אל החדר "העניין טופל, הוא לא יטריד אותך יותר".

סוף טוב הכל טוב.