Dangerous Game [2]

פרק 39- ריב קטן

בלה-

"הוא לא האמין לי" סילביה לוחשת לי בכאב "רפאל חשב שבגדתי בו".

אני מתכווצת במקומי "הוא לפעמים חושב מהר מידי, כמו כל הגברים" אני מסבירה לה, רפאל בחלט יצא רע.

"עזבתי את האחוזה, אין לי לאן לעבור" היא ממשיכה לדבר, אני שומעת את הסיפור המלא שלה ועוזרת לה לחפש דירה בעיר שעולה זול.

הדירה כמה דקות הליכה ממני, זה מקום מושלם.

"תודה" היא אומרת בחיוך קטן "את מצילה אותי".

"אין בעד מה" אני מחזירה לה, שמחה לעזור.

וברונו מתקשר אליי, וכשאני מסננת הוא לא מבין את הרמז.

הוא מתקשר שוב.

"מי זה?" סילביה שואלת, אני צוחקת והופכת את הטלפון כלפי מטה.

"סתם מטומטם אחד שלא מפסיק להתקשר" אני מאלתרת את הדבר הראשון שעולה במוחי והיא לא נראית מסופקת.

"יש לי רעיון פרוע" חיוכה מתרחב בממזריות, חשש קל עולה בי.

היא יודעת?

"זה ברונו?" פאק. היא קלעה בול.

כשאני לא עונה היא מהנהנת "ידעתי!! ידעתי שיש בניכם משהו!".

"תסתמי" אני מניחה את ידי על פיה והיא שותקת "כולם שומעים".

"רפאל לא יודע" אני אומרת לאחר רגע.

"הוא מרגיש שמשהו עובר על ברונו, הוא יודע שזה קשור אלייך" סילביה מפתיעה אותי, באמת?

"אז הוא לא טיפש חסר מוח" אני אומרת, דעתי הכנה על רפאל זה שהוא חי בסרט.

אני מבלה עם סילביה עוד קצת על הספסל הנחמד ההוא בפארק עד שאני שומעת קול עמוק ומוכר מאחוריי "בלה".

אני מאלצת את עצמי לחייך חיוך מאולץ ולהביט בברונו הלא מרוצה "ממ?".

הוא שולח לי מבט קשה על כך שלא עניתי לשיחות שלו ומדבר.

"סילביה, תחזרי לבית רפאל משתגע" ברונו פונה אליה ולליבה.

היא מנידה בראשה "אני לא יכולה עכשיו, מצטערת".

"את חסרה שם, הכל אחרת בלעדייך" הוא מדבר בכנות, יש הבהובי רגש בעיניו.

ברונו באמת אוהב אותה כמו אחות.
אהבה אמיתית.

מעולם לא קיבלתי אהבה כזאת.

"תן לי קצת זמן, אולי אחשוב על זה בהמשך" היא קמה מהספסל ומסדרת את בגדיה, שולחת לי חיוך קטן וקורצת "להתראות בלה, תודה על הכל".

והיא הולכת, משאירה אותי יחד איתו.
תחושה מוזרה אופפת אותי ואני משתדלת שלא להסגיר את המתח המוזר שאני מרגישה.

ברונו מכחכח בגרונו "במה עזרת לה?".

"מציאת דירה" אני מושכת בכתפיי, יודעת שהוא לא אוהב את זה.

"פאק.. בלה, את מסבכת את העניינים" הוא אומר לי, לוקח את ידי בשלו ומרים אותי לעמידה. אני מגלגלת את עיניי.

לא ראיתי אותו שלושה ימים והוא חזור, פשוט מושלם.

"הכל מסובך גם ככה הודות לאח הדפוק שלך" אני אומרת בכעס קטן, שומרת קצת טינה בתוכי.

איך אפשר לפגוע בסילביה?
היא פשוט מלאך.

"אל תדברי עליו ככה" הוא מזהיר אותי, אני מרימה גבה.

"זה מה שהוא" אני אומרת בסוף, לא טורחת להיזהר במילותיי.

"לא ענית לי כשהתקשרתי" הוא מציין, מחכה שאומר משהו אך אני בוחרת להתעלם. בבקשה שירד מהעניין הזה, זה נמאס.

"אתה צריך להבין את הרמז, אני עסוקה".

"רמז?" הוא מגחך "איזה דברים חשובים יש לך לעשות בדיוק?!" עכשיו הוא נוזף בי, רציני.

"אל תרים עליי את הקול" אני אומרת באותו טון "זה ריב על דבר מטומטם, תעזוב את הנושא".

"פאק בלה" הוא כבר לא קורא לי בייב, משהו בי נסדק "תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה".

אנחנו נכנסים אל הדירה, אני עצבנית "אני מתנהגת כמו ילדה קטנה?!" ארסיות נוטפת ממני "אתה מתנהג כמו פאקינג ילד, שחרר מהנושא".

במילא עבר עליי שלושה ימים קשים וארוכים בלעדיו, אני שונאת כשהוא לא חוזר מהר.
כי בכל רגע שהוא לא איתי, משהו נשרף בי מדאגה, מקנאה, מאהבה וגעגוע.

"תירגעי".

הוא לא פאקינג אמר את זה עכשיו.

"תירגעי תגיד לזונה שלך" אני מסננת, נושכת את פנים לחיי כדי לא לפלוט עוד קללות.

אני נעלמת לו בקצה המסדרון, בחדר המקלחת.
אני שומעת את צעדיו מתקרבים אל הדלת, אני לוקחת נשימה עמוקה. זה לא יום עם מצב רוח, שיפסיק להיות כזה מניאק.

"צאי משם" הוא קורא לי מבעד לדלת, אני לא ממהרת להקשיב לו. כשאני יוצאת, אני לוקחת את הכרית שלי ועוברת לסלון.

"מה את חושבת שאת עושה" תווי פניו של ברונו קשים, הוא מקלל בקול ורודף אחריי שוב.

"כרגע אני שונאת אותך, אני לא מסוגלת להישאר איתך באותה מיטה" אני אומרת, טופחת על הכרית בידי "כשתתבגר, תפנה אליי".

"את לא ישנה כאן, את ישנה איתי" הוא מדגיש ואני צוחקת ללא שום הומור "אני לא, אתה מוזמן להעיף אותי מהדירה אם תרצה אבל אני לא מתכוונת לישון איתך הלילה".

ברונו מתקרב אליי במהירות, אוחז בידי ומלהיט את עורי "את ישנה במיטה, אני בסלון".

למה הוא חייב להיות כזה ג'נטלמן?!
זה עוד יותר מכעיס.

"ללילה אחד" הוא מבהיר לי, אני לא מגיבה.

"נחשוב עליך" וככה מסתיים הדיון.

_______________________________________
הייתה טעות בהעלאת הפרקים, תקראו שוב ואעלה פרק נוסף עכשיו❤️