Dangerous Game [2]

פרק 48- סכין ללב, פורקן

ברונו-

הכנתי לבלה הפתעה בדירה, את האוכל האהוב עליה, מוקפת בנרות ריחניים ויפים.
תכננתי שנדבר על רפאל, שנפתור את הסוגיה הזאת כי היא פאקינג האוויר לנשימה שלי.

מעולם לא חשבתי שאראה במו עיניי בגידה. מעולם לא חשבתי שיש לי לב כדי שיהיה אכפת לי. מעולם לא חשבתי שבלה תשבור אותו, תתסיס אותו ברעל ותעלה אותי בלהבות של זעם עד כדי שחור בעיניים.

הבחורה שלי, צמודה לעץ על ידי גבר מזדיין. היא נותנת לי מבט חטוף, והם מתנשקים מולי.
בלי בושה, בלי רגש.
כלום.

אני מאבד את עצמי לרגע, קופא ומביט בהם מזועזע. אוטומטית גופי נדרך, ידיי נקפצות לאגרופים. אחרי כל מה שנתתי לה, ככה היא גומלת לי?!

כפוית טובה.
איך היא מעזה.

"בן אלף..." אני זורק את הבחור שנשק לבלה, מאגרף אותו במכות. הוא לא פראייר, הוא מחזיר לי. אני שולף את אקדחי, ככה גם הוא.

מה לעזאזל.

"אתה יודע על מי אתה מרים אקדח?" אני מסנן, הארסיות נוטפת ממני. הבחור מחייך חיוך נבזי "היא הבחורה שלי, לא מעניין אותי מי אתה, ברונו".

אז הוא יודע מי אני...
ובכל זאת עומד על הרגליים בכזה אומץ.

אני טוען את אקדחי. בלה מזדעקת ונכנסת בנינו כשאני מכוון אותו לפרצופו של האידיוט "זוזי" אני נוהם, אדריאן גם הוא מכוון את הנשק עליי שעכשיו מכוון על בלה משנינו.

"תעצרו!" היא צועקת באימה "תורידו את האקדחים".

"שתקי" אני מצווה, קולי נטול רגש "עוף מפה" אני פונה לבחור שעומד מולי באומץ.

כשהוא מתרחק הוא שולח חיוך קטן לבלה "ביי בייב", אני מרים שוב את אקדחי אך בלה נדחקת אליי ועוצרת בעדי.

זה הסוד שהסתירה ממני.

אני פאקינג זועם.

"את בוגדת בי מתחת לאף כבר חודש?! ידעתי שמשהו פה מסריח, לא חשבתי שתלכי עד כדי כך רחוק!" אני צועק, בלה מנענעת בראשה "תקשיב לי רגע במקום להתעצבן!".

"לא, תקשיבי לי את. לא חשבתי שתחזרי להיות הזונה שהיית, כמו שאמרת הכל זה משחק. המשחק נגמר, הכל נגמר. את עפה מהדירה שלי הלילה" אני אומר, בלה מחווירה ופוערת את עיניה.

"לא, חכה רגע!" היא צועקת לי כשאני מתרחק בצעדים מהירים.

"אל תנסי להסביר לי יותר, נגמר הזמן" אני יורה לאוויר שלושה כדורים. בלה מבינה את הרמז, אך לא מוותרת.

"לא בגדתי בך!! זה אדריאן!" היא צורחת לי, כבר מאוחר מידי.

אדריאן?
הייתה מאוהבת בו פעם, למה ציפיתי?!

הלב שלי כבר סגור, כבוי.
בדיוק כמו פעם.

"בבוקר, אני מצפה שהדירה שלי תהיה ריקה" אני אומר בטון קר, סורק את פניה הפגועות.
היא פגועה?! ממה בדיוק?!

"זה היה אדריאן, הוא..-" היא מנסה לדבר, מתעקשת ומתקרבת אליי בהליכה מהירה.

"זה לא מעניין אותי, הבן אלף והבת אלף התאחדו. תעשי מה שאת רוצה איתו, רוצי אליו כמו פעם. הוא ישאר פה להגן עלייך". אני יורק בזעם, חושק את לסתי ונוסע.

משאיר אותה לחשוב, לבד.
_______________________________________

באותו הלילה, הייתי צריך פורקן. פורקן של כעס, של תסכול, של אי אמון, של כאב שלא ידעתי שנמצא בתוכי.

השתכרתי, שתיתי.
אני מסומם.. כלכך מסומם.

ישר התקשרתי לזונה הישנה והטובה שלי, ולריה.

מזדיינים באחוזה, באחד החדרים.

אני נדחק לתוכה הפראות, לא עוצר. אני מדמיין את עצמי מנקז ממנה את החיים לאט לאט, בייסורים. מדמיין כאילו זאת בלה שצריך להעניש.

כלבה בוגדנית.

"א..הה, זה חזק" היא גונחת, גופה קופץ וקרש המיטה חורק בכל חדירה. אני לא נזהר, זה סקס מהיר ופזיז. סקס ברוטלי ואכזרי. היא אוהבת אותו.

אני מושך בשיערה, היא צוחקת "אתה עצבני היום".

"פאק... תני לי לזיין אותך מכל החורים" אני שוכח את המקום, את הזמן. מפי נוגף האלכוהול, גם ממנה.

אנחנו שתויים, יחד.
עושים את הסקס הכי פראי שיש.

ולריה חופנת את איברי בידה, ומוצצת לי. אני תופס בראשה, נותן לגרונה את כל גודלי. היא מרימה את ראשה אליי, ועושה את זה טוב.
אני מרגיש טוב, מרגיש חיי.

"לבלוע" אני פוקד, היא עושה זאת מבלי היסוס וחלק מתכולתי נשפך גם על צד פיה. אני מנקה באצבעי ודוחס לפיה, היא מגורה על סף תהום.

ואני חוזר לזיין אותה.

היא צורחת, תופסת בסדינים, כמה דמעות נופלות כשאני מכה בישבנה בכל חדירה חזקה.
אני לוכד את ידיה מעל ראשה, מתנשף ונושך את פטמותיה.

זה טוב..
זה מרפא.

"א..וו- גאדדד" צרורות עונג נשפכים ממנה בגלים, הסדינים מתרטבים. אני גומר לקונדום, זורק אותו בפח.

אני חוסם ומבליע את צרחותיה המהדהדות בין הקירות, הלילה הזה היה מדהים.

"תתלבשי, החוצה" אני אומר בסיום האקט, היא מחייכת אליי "צריך להמשיך עם זה יותר, חבל שהפסקנו בגלל השרמוטה לשעבר שלך".

היא מסתלקת, ומייד אחריה ליליאן מתפרצת לחדר.

"אתה מזיין פה בחורה בפאקינג שלוש בלילה. בשביל מה יש לך דירה?!" היא מסננת לי, ומבינה לבד.

"פאק... מה קרה?" פרצופה משתנה לבילבול.

אני מושך בכתפיי, לא מספק לה תשובות.

"תשאלי את חברה שלך".