Dangerous Game [2]

פרק 59- לעזוב, מועדון

בלה-

לא ידעתי שאהבה מסוגלת להכאיב כלכך. ההתאהבות הראשונה שלי הייתה באדריאן, והכאב שחשתי שם לא משתווה לכאב שאני מרגישה עכשיו. אני מרוסקת, בחיים לא חשבתי שאגיע למצב הזה.

ידעתי שאסור לי לתת לו את האמון שלי, ידעתי שזה יהרוס אותי. ובכל זאת, הוא השתלט על גופי ונשמתי, כבל אותי אליו וסחף אותי יחד איתו להרפתקאה מסוכנת. קשר הדוק, מצחיק, סקס בכל מקום.

אני כבר לא גרה בדירה שלו, ליליאן.. היא לגמרי הצילה אותי באותו היום. היא שכרה לי דירה על חשבונה והבהירה לי שלא אעז לשלם.
גם סילביה תמכה בי, שתיהן היו לצידי.

אבל הכאב, לא פוסק.
הוא חופר את הבור שבלב שלי עמוק יותר, חזק יותר, נועץ את הסכין ומקיז את כל הדם שבו לכל עבר.

אני אפילו לא בוכה, אני סובלת מבפנים.
אין משמעות לכלום בלעדיו, מכירים את התחושה?

"בלה!" צועקת לי סילביה, אני מרימה גבה והיא מחייכת "את באה איתנו הערב, למועדון פה בקצה ברחוב".

אני חושבת על זה, ליליאן לא מוכנה לשמוע לא "הכנסתי לאחי כמו שצריך, את צריכה להשתחרר קצת ולבוא איתנו".

ליליאן התאגרפה עם ברונו?
שיט.

זה לא טוב.

אמרתי להן שאגיע, וישר הטלפון שלי התחיל לצלצל.

'ליאם הבסטי'.

"כן?" אני שואלת.

ליאם לא מדבר ואז פוצה את פיו "איך את? אני מתגעגע לנוכחות שלך פה בעבודה. ברונו מגיע לבקר פה והוא כל היום עצבני, זה מפחיד".

ברקע אני שומעת את צעקותיו של ברונו, גופי מתמלא בכאב וצער.

"מצטערת, נוכל לבלות הערב.. במועדון" אני מציעה לו, אני אכיר אותו לבנות. כל אחת תהיה בעיסוקיה, זה לא יפריע להן שאביא אותו איתי. אני אשאל אותן בכל מקרה.

"כן?" הוא שואל, קולו מעומעם ואז אני שומעת קול אחר בצידו השני של הקו.

"זמן עבודה עכשיו, זה לא זמן לשיחות טלפון מיותרות!" הצעקה של ברונו מרטיטה בי משהו מבפניפ ורק מלשמוע את הקול שלו אני מתגעגעת אליו.

שיט.. מה עובר עליי.
עברו כמה ימים, למה הקול היפה שלו לא יוצא מהראש לי.

"ליאם.." אני אומרת, יש יותר מידי שקט בשיחה.

"רגע," הוא חסר סבלנות, קצר רוח.

"אני.. אני עוזבת עוד יומיים את העיר" אני פולטת, אומרת את זה מהר מידי כדי שלא אתחרט על זה אחר כך.

"את מה?!" ברונו צועק, הוא זה שאוחז בטלפון.

"תן לי את ליאם" אני כועסת, באיזו זכות?!
שיעזוב אותי בשקט. להתרחק ממנו זה הדבר הכי טוב שאני אוכל לעשות לעצמי.

כל חיי ברחתי, וגם עכשיו אברח.
אברח מהכאב, ואשכח אותו.

"את לא עוזבת את העיר, אני רציני בלה" הקול הבס שלו עובר אליי, שורף אותי מבפנים. הוא כלכך סקסי. אני בולעת רוק ואוזרת את כל הכעס שלי כלפיו כדי לא ללחוש לו שאני אוהבת אותו ושאני חייבת לשחרר ממנו.

אני לא מגיבה לכמה רגעים, שומעת את ליאם ברקע מבקש מברונו את הטלפון בחזרה אך ברונו לא מחזיר לו. נשיפה רועדת וארורה יוצאת מבין שפתיי ואני נאנחת "אתה כבר לא בעל הסמכות, מזמן כבר לא".

"את נשארת" הוא ממשיך בעמדתו.

אני רוצה לנתק לו, אבל אני עוד יותר רוצה לשמוע את הקול שלו.

"האהבה שלי אליך הייתה טעות, טעות שבטחתי בך, טעות שבכלל נפלתי בקסם שלך, אני מרגישה כלכך מטופשת!" אני מתפרצת עליו, חייבת להתפוצץ.

"אתה לא מבין אותי, לך לא היה אכפת! אני התעניתי על זה כל לילה, אני מתגעגעת אלייך ושונאת אותך בו זמנית. אני לא יכולה יותר.." אני מסיימת לשפוך הכל בצעקה.

"את לא צריכה לברוח ממני, תחזרי אליי" הוא מבקש בטון נמוך, כמעט מפציר.

אני מגחכת במרירות "אני לא מסוגלת, לא אחרי מה שעשית".

"בלה-" הקול שלו הופך לסמכותי יותר "שיהיה ברור, את עדיין שלי".

אני מנתקת לו בפרצוף ופורצת בבכי.
_______________________________________

אני מתפרעת במועדון, ליאם שאל אותי מה הכוונה עוזבת את העיר. הסברתי לו שאעבור לעיר אחרת, רחוקה יותר. הוא התבאס, אבל הבין אותי. גם ליליאן וסילביה לא היו מרוצות, אך כיבדו את ההחלטה שלי.

יומיים.
יומיים לבלות פה, ואז לעוף הרחק מכאן.

הרבה מבטים נשלחים לגופי, אפילו כמה ידיים חטטניות. אני מצחקקת, לוקחת את השוט החמישי שלי ושותה.

"את שיכורה מהתחת" ליאם ממלמל לאוזני, גם הוא כבר בתוך השפעת האלכוהול. ליליאן וסילביה התחברו אליו, סילביה נמצאת יחד עם רפאל בפינה שקטה וליליאן יושבת בבר וצופה בנו.

אני נצמדת לגופו, האלכוהול בהחלט מתחיל להשפיע. אני לוקחת עוד כמה כוסות מכובדות עד שמרגישה שגופי זז על אוטומט עם עצמו. התחושה עילאית, מרגשת, תחושה טובה.

אושר.

"אתה יותר שיכור" אני צובטת את אפו, צוחקת לעצמי. ליאם מגלגל את עיניו, תופס את מותניי כשאני מועדת. האווירה משתנית ואני מרגישה משהו מוזר, מישהו מביט בי.

אני מוזיזה את עיניי וקולטת את ברונו, עינינו נפגשות והזיקים בנינו מהירים כמו ברק. גופי ניצת מחדש, עיניו חשדניות לגבי מגעו של ליאם עליי.

אני מסיטה את מבטי בחזרה, נושכת את שפתי ומרשה לעצמי להשתחרר אפילו עוד קצת.
זה לא יזיק, נכון?

"ל..יאם" אני לוחשת, עיניו מביטות בשלי בחום "מממ?".

"תחבק אותי" אני אומרת, כורכת את ידיי סביב צווארו והוא עושה כרצוני ומניח את ידיו על מותניי, גולש קצת מטה.

אני מרגישה מוגנת, אין כמו חיבוק עם החבר הכי טוב שלי. חיבוק מנחם, חיבוק אמיתי, חיבוק אוהב.

ליאם ואני מעולם לא הסתכלנו זה על זה באופן מיני, או בצורה רומנטית אך הקשר בנינו מיוחד. הוא שומר עליי ואני עליו. אנחנו כמו אחים.

הוא נושק לכתפי "הוא צופה בנו".

אני יודעת למי הוא מתכוון.

"שיקנא".