Dangerous Game [2]

פרק 12- טעון ברגשות

ברונו-

בלה שוב מנסה להרים טלפון אל המזכירה של הנשיא, היא עד כד כך שונאת אותי?! היא עושה את זה בכוונה.

"את מחפשת את תשומת הלב שלי, בייב?" אני שואל בציניות, זוכה לגניחת עצבים מעבר לקו הטלפון "אתה מעצבן, תפסיק לרגל אחריי".

"בלה, אני עושה את זה בשבילך" אני מחליט לומר לה, אני לא יודע למה אבל הבחורה הזאת היא מגנט בשבילי. אני לא מסוגל להתרחק ממנה ואני רוצה להעניק לה הכל, שלא יחסר לה כלום. היא ממלמלת משהו ואני ממשיך.

"אני אממן לך הכל, תשלומי דירה, קניות, עבודה, כל דבר שתצטרכי. אני נותן לך דרך חלופית, תעריכי אותה" אני מרצין, שקט מהצד שלה.

"אני לא צריכה את הנדבות שלך, הסתדרתי יפה מאוד בעצמי כשהייתי ברחוב" אני שומע את הפגיעות בקולה ואני חורק את שיניי "לא התכוונתי לזה..".

"אז למה התכוונת?!" היא צועקת עליי "לימים שלא היה לי אוכל ונאלצתי לגנוב?! לימים בהם הייתי זונ-" פאק.. מה היא אמרה?! היא נעצרת באמצע, נחרדת ממה שהספיקה לגלות לי והבכי בקולה מורגש.

"אני בדרך, תישארי שם" לא הייתה לה ברירה, הכרחתי אותה להישאר בדירה באותו הערב. שומרים מאבטחים את המקום, ואני פאקינג יודע.. שהאויבים שלי ינסו להתנקם בי דרכה.

"לאן זה" ליליאן מרימה לי גבה "בחורה חדשה?".

"להתראות ליליאן" אני אומר במהירות ומתפרע על הכביש, שתי דקות ואני כבר בדירה החדשה שלה. אני נכנס אל הסלון והיא בורחת ממני כמו מאש, קמה ומתהלכת אל המטבח.

"בלה" אני אומר, מנסה ברכות.

"אל תפנה אליי, לא היית צריך להגיע." היא עומדת על עמדתה, עדיין מפנה אליי את גבה ולא מאפשרת לי לפגוש בפניה.

"בכית?" אני שואל בהיסוס, אני לא מבין ברגשות. פאק.. אני כושל בזה.

היא מגחכת, אני מתקרב אליה, נחוש להוציא ממנה איזו תגובה מספקת "דברי אליי".

"הדבר היחיד שיש לי להגיד לך זה, צא מהדלת הזאת, צא מהחיים שלי ואל תחזור אליהם בחיים" הקול שלה קשה, היא חותכת סלט ואני שומע את קירקוש הסכין על המגש.

"תירגעי" גם אני מתחיל לאבד סבלנות, מחזיק בגופה מאחור ומסובב אותה אליי. בלה מביטה בי בשנאה גלויה, מבטה רצחני ואני בדיוק כמוה "שלא תעזי" אני שולף מידה את הסכין ומחזיר אותו אל אחת המגירות מימיני.

"שחרר" היא אומרת בכעס, אני לא מדבר, רק בוחן אותה בשקט. עיניה כבויות, כנראה חשבו על חלק מעברה. שפתייה יבשות מהלחץ, והיא בהיסטריה מבפנים וליבה משתולל.

אני בטוח.

חיוך יהיר מתפשט על פניי "אם תדברי יפה, אשקול זאת".

"תכריח אותי".

"פאק.. בלה, את מטריפה אותי לגמריי. את לא פאקינג יוצאת לי מהראש המזוין שלי" אני לוחש לה בתסכול, אוחז בלחייה הרכות ורואה את העצב הטמון בעיניה "אני רוצה שלא תצטרכי לדאוג מהוצאות כלכליות, הייתי מובן?".

היא מהנהנת.

"אני נשבע שלזה התכוונתי, לא לשום דבר אחר" אני מסביר לה, רואה איך היא מפנימה כל משפט שאני אומר. החזה שלה משתולל, ידיה מחזיקות בחוזקה בשיש וגבה נדחק יותר לאחור, לא מאפשר לה מקום להימלט.

היא פאקינג נראית תמימה ככה, ואני אוהב את זה.

"זה כי אתה לא רוצה שאלשין לנשיא?" היא בכל זאת שואלת, לחייה מאדימות וכל פיסה של ביישנות נעלמת כלא הייתה.

"לא" חד וחלק.

"אז למה שתוציא עליי כלכך הרבה כסף?" היא שואלת, ועונה לעצמה את התשובה בקול "כי אתה רוצה שאשכב איתך? שאהיה הזונה שלך?".

אני פוער את עיניי, מזועזע "פאקינג לא. תשתקי" אני מניח את ידי על פיה, מבין שהמוח שלה עובד בצורה אחרת.

"את לעולם לא תהיי הזונה שלי וא-" אני מתחיל והיא קוטעת אותי "זה נשמע שיש לך הרבה כאלו".

"תני לי לסיים משפט" אני ספק מבקש ספק דורש. היא נענית בחיוב ומקשיבה לי "אני יודע כמה קשה היה לך בילדותך, ואני לא מתעלם מקושי כזה. את צעירה, את צריכה הכנסה טובה. אני פה כדי לעזור".

"אתה לא יודע כלום ממה שעברתי. תפסיק להגיד את זה כאילו אתה מכיר אותי כלכך טוב" היא עדיין מסרבת להאמין "אין לי אמון באנשים ובטח ובטח שלא בך".

שמישהו יאזן אותי עכשיו... אני אוחז בפניה "תסתכלי לי בעיניים". לשם שינוי היא מקשיבה לי ואני מחייך "אני דובר אמת?".

בלה בשקט, בוהה היישר לתוך עיניי, נכנסת לשם ומחפשת את התשובה בעצמה. אני כמעט ומנתק איתה את המבט כשהרצון שלי לנשק אותה גובר, אך עדיין לא מרחיק אותה ממני.

"כ..ן" היא אומרת לבסוף, מתנשפת מעט ושפתייה נפשקות. אני משפיע עליה, בדיוק כמו שמשפיעה עליי.

"אז פאקינג תאמיני לי כשאני מדבר איתך" אני מתרחק ממנה, היא מקללת אותי בלחש ואני רואה עד כמה היא סמוקה "הדירה הזאת שלך בדיוק כמו שהיא שלי, אני מצמיד לך שומרים.. כי אין לדעת מתי בחורים מזדיינים ינסו לפגוע בך".

"למה שיעשו את זה?" היא שואלת מבולבלת, מצחה מתכווץ והיא סורקת את פניי בנסיון להבין את התשובה.

"כי הם רואים שאני אובססיבי אלייך, הם רואים שאני רוצה אותך. הם יודעים שאת שלי" פאק...

בלה המומה, מנידה בראשה "אל תעשה לי את זה, אני לא רוצה להסתבך עם אנשים מוזרים. הסתבכתי איתם כל חיי".

היא צודקת, האנשים שבחיי הרבה יותר גרועים מהאנשים הרעים ברחובות. ובכל זאת אני אומר לה "אל תדאגי, את בטוחה. אני שומר עלייך".