Dangerous Game [2]

פרק 62- ווידויים כנים, לסלוח?

ברונו-

"אני למטה, תרדי".

אני מחכה לבלה ברכב, אוסף אותה לדייט אחרון. אני לא יודע מה אני מרגיש, חרטה, תסכול, כעס.. וגעגוע.

כי אני פאקינג מתגעגע אליה כמו שיכור מסומם. כמו שיכור ללא הקוקואין שלו. כמו שיכור שמאבד את עצמו, הולך ונהייה לגוסס.

זין.

כעבור רגע, בלה יוצאת מהדירה ונעה לקראתי. אני יוצא מהרכב, מברך אותה לשלום ופותח לה את הדלת. אלוהים, האישה הזאת פשוט יפייפיה, והביטחון שיש לה כשהיא פוסעת ככה.. זה מטריף אותי.

הריח שלה, של פרחים.

"אל תטרח להיות נחמד" היא אומרת בקרירות, מביטה בעיניי בריחוק ואז לוקחת ממני את האחיזה בדלת וסוגרת אותה.

היא לבושה בלבוש פשוט, פשוט אבל משגע.
גופייה לבנה צמודה החושפת את ביטנה ומעט משדייה השופעים, זה מדגיש את קימורייה היפים. מכנס הטרנינג השחור שלה, מתיישב בול במקום הנכון. שיערה הג'ינג'י הנח על כתפיה. הוא ארוך, כלכך יפייפה.

אני פתוח את דלת הנהג, מתיישב וסוגר את הדלת. אנחנו מתחילים לנסוע, ואני מתחיל לדבר. אני מבחין בפרצופה דרך המראה העליונה ובחוסר הנוחות שלה כאן לצידי.

"לפני כל דבר שאומר לך כאן, אני רוצה להתנצל" יש שקט, בלה זוקפת גבה למשמע התנצלותי הכנה "אני עשיתי כלכך הרבה טעויות, ונשבע בלה ביקר לי, מעולם לא הייתי במערכת יחסים כזאת ארוכה כמו שהייתי איתך. אני לא יודע איך להתנהל בכל השיט הזה, אני לא יודע איך אני צריך להתנצל מולך ופאק.. כשאת לא מדברת איתי עכשיו או לא מסתכלת עליי אני רק משתגע יותר".

אני משתדל שלא לחבוט בהגה, בלה סוף סוף מסתכלת עליי. אני מרגיש אותה, ואת העצב שלה, את הכעס.

"אז למה?" הקול שלה שקט "תסביר לי".

אני נאנח, "אני.. זוכרת את היום ההוא שתפסתי אותך מתנשקת עם אדריאן?" היא מהנהנת, אני ממשיך "באותו היום חשבתי שבגדת בי, השתכרתי והייתי חייב לשכוח הכל. קראתי לולריה, כמו בכל פעם שהייתי צריך פורקן.." אני רואה את הדמעות שלה בעיניים, היא מסרבת לבכות מולי.

"הזדיינו, יותר נכון.. אני זיינתי אותה. לא חשבתי, לא היינו עם אמצעי מניעה. כנראה הכנסתי אותה להריון" אני בולע גוש בגרוני, בלה מהנהנת.

"ואז חזרנו, קיוויתי שהכל ימשיך כרגיל. והכל היה בסדר, היה לי כלכך טוב איתך. את היחידה שהצליחה באמת להשפיע עליי, רק הנוכחות שלך עושה לי טוב. וזה שאת כאן עכשיו, גם אם את לא מדברת זה מרגיע אותי. את המקום המוגן שלי".

בלה כבר לא מצליחה להסתכל עליי מרוב הדמעות שהחלו להיקוות בעיניה. היא הסיטה את מבטה לחלון.

"יום אחד ולריה הגיעה לדירה שלנו, את לא היית שם באותו הרגע. היא טענה שהיא בהריון, אני סירבתי לקבל את זה, אז היא הראתה לי את ההוכחות והבדיקות" אני נושף, גופה של בלה רועד בשקט.

היא בוכה?

"לא רציתי את התינוק ממנה, הבהרתי לה שאני לא מוכן לזה. הכרחתי אותה לעשות הפלה, היא סירבה. אני רציתי תינוק, אבל לא ממנה.. האמת היא שרק איתך אני מוכן לזה.
להיות יחד, לגדל אותו יחד, רק איתך" אני עוצר, מאט את מהירות הרכב "ואז את קלטת את הרגע הזה כשולריה ואני דיברנו בצעקות. את היית שם ואני נאלצתי לשקר לך, כי לעזאזל! לא ידעתי איך לאכול את המידע הזה... פחדתי שתלכי אם אספר לך.. פחדתי באמת".

אני שומע יבבה מפלחת את השקט בנינו, ועכשיו אני בטוח שהיא מתפרקת מול החלון.

"כשגילית את זה, ולריה כבר הייתה בחצי הדרך להפלה. הכרחתי אותה, לא הייתי מוכן שתגלי. ובאותו הרגע שגילית, התחרפנתי. את לא מבינה כמה השתגעתי בלעדייך, בלי הריח שלך אצלי במיטה בכל לילה, בלי המגע שלך" אני פורק, היא מרימה את ידה לנגב את דמעותיה.

אבל זה לא פוסק, זה מגיע בזרם אחד גדול. היא כנראה סירבה לבכות עליי, ועכשיו זה מתפוצץ.

"אני אכול אשמה על הטעות שלי, על שהזדיינתי איתה מבלי לחשוב, על זה ששיקרתי לך למרות שידעתי מה יהיו ההשלכות. תביני אותי, לא רציתי שמה שקורה בנינו יתפרק. אני לא ידעתי איך זוגיות עובדת, לא ידעתי שצריך לשתף.. להתייעץ" פאק... שורף לי בעיניים.

אני משתתק, עוצר את הרכב באיזו פינה שקטנה. בלה עדיין לא מביטה בי, היא עדיין בוכה בשקט מול החלון. ואני? אני אוחז בהגה, לא יודע איך אני אמור להגיב. היא תעיף לי את היד אם אגע בה? היא תתפרץ עליי?

"כל חיי הייתי בסטוצים לא קבועים, בזיונים מהירים וכשאת הגעת בלה, את לימדת אותי מה זאת אהבה. ואני כמו טמבל, הרסתי את זה ברגע אחד. אני לא ראוי שתסלחי לי, אני יודע שאת מתכוונת מחר לעזוב את העיר ואז לא אראה אותך עוד ואני-"

בלה עוצרת אותי כשהיא מתחילה לדבר "אתה הכאבת לי כלכך, התגעגעתי אליך בכל לילה גם אחרי שנפגעתי. ידעתי שהיום הזה יקרה, והתחלתי לחשוב למה סיקרנתי אותך כלכך.. זה היה רק הגוף שלי, המציצות שלי-".

"לא זה לא" אני ממהר לקבוע בטון חד וחלק, "תסתובבי אליי ותסתכלי עליי".

בלה לא זזה, עדיין מסרבת להביט בי.