Dangerous Game [2]

פרק 38- טעות של חבר

ברונו-

עדכנתי את בלה שיש קרב בביירוקס הערב, קרב של לחימה עד המוות ואני מחוייב להיות שם כחלק מתפקידי. היא הבינה זאת אך אני עדיין לא מרגיש טוב עם עצמי, לא אחרי שכמעט נגעו בה בזמן שלא הייתי שם איתה.

"אני אהיה בסדר, מבטיחה" היא אומרת בחיוך קטן, קמה מהתנוחה בה ישבה עליי "קדימה, צא להתארגן".

"אני לא אוהב להשאיר אותך פה פאקינג לבד" אני אומר, הצד הקנאי והמגונן שלי נכנס לתפקיד.

"אני לא אהיה לבד, אצא לבלות באחד המועדונים" היא מלקקת את שפתיה "ואני הולכת לבחון כמה גברים הולכים להתחיל איתי".

"לא, את לא" אני קובע ומתרומם אחריה מהספה, טוני מזהיר "את לא יוצאת לשום מועדון בזמן שאני לא פה".

"כן, ואיך בדיוק אתה מתכוון לעצור אותי?" היא מצחקקת, מאתגרת אותי ומתקרבת אליי בצעדים קטנים ומהירים.

הלב שלי מחסיר פעימה.
האישה הזאת פשוט מושכת.

היא משחקת בכפתורי חולצתי ופותחת אותם בזה אחרי זה, מפילה אותי חזרה אל הכורסא "בזמן שתהיה שם" היא לוחשת לי ועולה מעליי בביטחון "אני אשתעשע קצת" היא פותחת את חולצתי לרווחה ומניחה את ידה על חזי.

אני בולע רוק, הגורגורת שלי עולה ויורדת. אני מושך בעורפה והיא קרובה אל פניי, אני מחייך "תפסיקי לפנטז, הדבר היחיד שעליו את יכולה לפנטז זה על הזין שלי בפה שלך".

בלה מתנשפת, חיוכה מתרחב "פחות".

ידה יורדת למכנסי והיא שולפת את חגורת מכנסיי ומעיפה אותה אל הרצפה, רגע לאחר מכן ידה נעצרת על תחתוני ועולה בחזרה.
היא משתעשעת בי.

"תחזירי את היד שלך פאקינג לשם" אני נוהם, בלה עושה זאת שוב.

בפעם השלישית שהיא חוזרת על אותו קטע אני אוחז בכף ידה ומונע ממנה לברוח "תמשיכי למטה" אני אומר בהנאה, הצרידות שלי הופכת לקול אחר, עמוק יותר.

בלה בלית ברירה עושה זאת, מכניסה את ידה לתחתוני ומגרה את איברי בליטופים רכים. היא לוחצת בזהירות, ומעבירה את אגודלה על הקצה שלי שפולט מעט זרע.

"איכ" היא אומרת בפרצוף נגעל וצוחקת.
הצחוק שלה כלכך יפה.

המצב מסתיים כשהיא מוצצת לי כתאוות נפשה, מחרמנת אותי ואז משאירה אותי על אש גבוהה.

היא אכזרית בדיוק כמוני, ואני פאקינג אוהב את זה.
_______________________________________

הקרב בביירוקס התחיל, ואני לא טיפש אני שם לב שהמצב בין סילביה לרפאל מתוח. אנחנו יושבים בשולחן השייך למשפחתינו ומשדרים קור, אכזריות וחוסר רחמים.

רפאל והבוגד היפני נאבקים זה בזה עד זוב דם, אני נהנה לצפות ברפאל מאבד שליטה. מיכאל לוחש לו דבר מה שמרגיז אותו אפילו יותר ומשם.. רפאל רק מענה אותו אפילו יותר.

מיכאל צורח בכאב, צרחותיו מהדהדות באיצטדיון ולידי סילביה לא נראית רגועה. לפי תויי פניה היא רוצה לברוח, היא לא מסוגלת לראות את הדם ואת העינויים שרפאל עושה לו.

בשלב כלשהו, סילביה קמה ופשוט רצה אל היציאה.

פאק.

אני יודע שאני צריך לרוץ אחריה, לגרור אותה חזרה למקומה אך הכבוד של משפחתינו גובר על הכל. ליליאן יוצרת איתי קשר עין ואנחנו שומעים קול פיצוח, עצם נשברת וצרחה אחרונה ומעומעמת.

מיכאל מת בתוך שלולית דם, אצבעותיו כרותות.

"חייבים למצוא אותה" אני ממהר לומר, שועט קדימה וליליאן אחריי מדביקה את הקצב. רפאל לפנינו, נוסע ברכבו. אני וליליאן ברכב נפרד. בתוך דקות ספורות מגיעים אל מכשיר הנייד שלה ומתאתרים אותו.

אחרי עוד כמה שניות אני שומע את צעקתו של רפאל, משהו לא ברור לי.

"תעני לי!" רפאל שואג, דוחף את גופה הקטן של סילביה לרכב.

"מה קרה?" אני שואל, רפאל מתעלם משאלתי.

סילביה מגיבה, מנסה להסביר משהו "זה לא מה שראית רפאל".

אני נדרך במקומי ורפאל פונה אליי.

"ברונו, לך תביא את ניקולאס השיכור מהשירותים".

ואז אני מבין.
חתיכת בן זונה של חבר.

אני נכנס בפראות אל דלת השירותים מוצא את ניקולאס שכוב על הרצפה מדמם באפו.

"קום" אני פוקד, מושך בו לעמידה וניקולאס נראה מחוק משיכרות.

"נגעת בה?!" אני מסנן לו, בועט בו ומענה אותו עוד קצת עד שמגיעים אל רכבי. ליליאן נועצת בניקולאס את עיניה, רותחת מכעס.

היא עוזרת לי להכניס אותו אל הרכב, הוא מצחקק.

"שתוק" היא נוהמת, סוטרת ללחייו.

"אני לא מאמין שעשית את זה" אני לא פגוע, אני פאקינג כועס.

בין החברים היחידים שלי ניסה לגעת בסילביה,  האישה של אחי.

"היא הייתה.." הוא לוחש לאוויר "כלכך יפה".

אני לא מתאפק, מרים את אקדחי ויורה לו ברגל, זה משתיק אותו לאורך כל הנסיעה והוא גונח בכאב.

כשמגיעים לאחוזה אני מחליט לזרוק אותו לאיזה תא מעופש, ניקולאס מתפכח אחרי שאני דוחף לו מים לשתות והוא מצמצם את עיניו.

"מה אני עושה פה?" הוא שואל, הוא משחק את עצמו או שהוא באמת לא זוכר?!.

"אתה תישאר פה כמה ימים עד שרפאל ידבר איתך, נגעת באישתו" קולי קר, שום נחמדות אין בקולי.

ברגע זה הוא לא חבר, אין לו שם הגדרה מבחינתי.

"אני מצטער ברונו, לא הייתי בקו השפיו-"

"שתוק ותפסיק לזיין לי בשכל" אני קופץ את ידיי לאגרופים "בזה הרגע אתה כלום ושום דבר, תקרא לי אדוני".

"ברונו.." הוא מנסה את מזלו ומתקרב אליי, מנסה לפייס אותי אך אני לא שוכח מהר. אני בועט באיברו והוא מתקפל במקומו בזעקה אילמת.

"אדוני!" אני שואג "ושהטעות שלך לא תחזור על עצמה".

"מצטער.." הוא שוב מתנצל, אני טורק את התא ויוצא, משאיר אותו בחדר חשוך בין ארבעה קירות.

נגעת בחברה הכי טובה שלי, ועל זה אני לא סולח.