Dangerous Game [2]

פרק 9- סטירה מצלצלת

בלה-

יום למחרת כל הכותרות חגגו בשאלות, בדיונים ובהצעות למי שימסור טיפת מידע.
אני ידעתי הכל, אני יכולה להרוויח הון על המידע הזה.

ברונו רצח את בנו של הנשיא.. פאק. אני שמעתי את היריה, ראיתי את הבחור שפוף על ארבע.

והאישה בטלוויזיה מדברת "כך מוסר הנשיא. כל איש/ אישה שימסור מידע אודות רצח בנו יזוכה בכשני מיליארד שקלים אם לא יותר. הכל תלוי בדבר המידע, כמובן שהוא יבדק לפני".

היא עוצרת וממשיכה לדבר, אני מרגישה חלחלה בתוכי "זו טרגדיה לכל דבר. בנו של הנשיא לדבריו לא חזר אתמול הביתה. מצאו את גופתו באחת הסמטאות שוטטת בדם. המתנקש, יהיה על הכוונת".

פאק. פאק. פאק.

זה לא בסדר. הנשיא נואם, והאשמה אוכלת אותי. הוא נרצח מול עיניי, אני ברחתי.

"בבקשה, כל מידע אודות בני יעזור לי מאוד. מי שרצח אותו, ישלם בחייו. מי שיספק מידע, יזוכה בפרס מכובד. הלוויתו, תתקיים היום" הנשיא אומר ויורד מהבמה.

הרבה שאלות, אין על אף אחת מהן תשובה.
אין עדים, אין שום עדות לכך שהוא הסתבך לפניי עם אנשים מפוקפקים.

אף אחד לא יודע מדוע נרצח.
אף אחד לא יודע על ידי מי נרצח, חוץ ממני.

אם אשתף במידע אהיה מכוסה כלכלית בצורה הטובה ביותר, כמו שתמיד חלמתי. אף פעם לא אצטרך לחשוש מקריסה כלכלית. לא אחזור למצב הנוראי שלי כהומלסית ברחוב, לא אצטרך לחשוש מעוני.

אני עוזבת את הטלוויזיה, לוקחת נשימה ומרימה טלפון אל המספר הרשום בצד הצג.
אני מחייגת ואחרי כמה דקות, מספר שניות השיחה מופיע ואני מבינה שענו לי מעבר לקו.

"היי מדברת בלה, יש לי מידע למסור לנשיא" אני אומרת בביטחון, ידיי רועדות.

"אני מבין, נקבע פגישה להערב" הקול הקשה של ברונו עונה לי ואני מקבלת זריקה למציאות. פאק...

"מה?" אני לא מבינה, איך הוא ענה לי?

"השיחות היחידות שתוכלי לבצע ממכשיר הטלפון שלך מכאן והילך יהיו לטלפון שלי בלבד" ברונו מבהיר לי ואני לא מאמינה למה שאוזניי שומעות.

זה לא הגיוני.

"תעזוב אותי בשקט" אני צורחת "אתה פסיכופת".

"אני לא יכול, אני צריך לדאוג שהפה המתוק שלך ישאר סגור. את יודעת מה היה קורה אילו הלשנת עליי?!" הטון שלו נמוך, מאיים.

אני מצטמררת במקומי כשהוא ממשיך "היו רודפים אותי, תולים אותי בכיכר ולאחר מכן שורפים את גופתי. אני לא יכול לאפשר זאת, ואת תאלצי לשתוק".

"אנחנו נדבר בקרוב" זה המשפט היחיד שנאמר לי לפני שניתק. שיט. לא הייתי מוכנה למפגש בנינו. ברונו ירצח אותי, אני לא יודעת איך העולם שלו עובד.

ליאם מקבל אותי בחיבוק בתחילת המשמרת, אני מחזירה לו בחיבוק משלי.

"ברונו הגיע זועם היום למקום, עובר עליו משהו" הוא לוחש לי, מזווית עיניי אני יכולה לקלוט אותו משוחח בטלפון ואז מרים את עיניו אליי.

אני לא מורתעת אך ליבי דופק בקצב.

"ממש מסכן" אני מחזירה לליאם בקול קטן ומתמסכן ואז, אני מוצאת את עצמי עומדת מול ברונו.

"בואי אחריי" הוא אומר בטון קשה, פוקד.

"אפשר גם כאן לדבר" אני מחזירה לו באומץ, יודעת שאם נהיה לבד באותו חדר המצב בנינו רק יחמיר.

"אני לא חוזר על עצמי פעמיים, בלה" הוא מדגיש את שמי ואני מגלגלת את עיניי.

"גם אני לא, ברונו" אני אומרת ומקבלת נעיצת מרפק מליאם.

ברונו מחייך בארסיות, ותוך שניה אני על כתפו. אני צורחת ומתפתלת עליו "יש לי רגליים, אני לא צריכה שיסחבו אותי!".

אני נזרקת מגופו לחדר קטן, נראה מחסן ציוד.
"מה אתה רוצה" אני אומרת לו, עצבנית. המבט שלו מרעיד לי את הבטן ואני נושכת את שפתיי.

"אני רוצה שפאקינג תקשיבי לי" הוא לוקח נשימה עמוקה, מייצב את עצמו "אני לא רוצה לאיים עלייך אבל את לא נותנת לי יותר מידי ברירות".

אני מרימה את קולי לצעקה "לרצוח את הבן של הנש-".

ברונו מצמיד אותי אל הדלת, אני פולטת ציוץ קטן והוא חוסם את פי בידו הגדולה, אני מתנשפת "עכשיו את תקשיבי לי. אני יודע מה היה המצב הכלכלי שלך כשהיית נערה. אני יודע בדיוק מה נאלצת לעשות ומה קרה בטעות. אני יודע על הרצח".

אני בולעת רוק, מרגישה גוש גדול בגרוני.
הוא יודע על הרצח?!

"אם תעזי לדבר, לפתוח פה על מה שעשיתי אני לא אשאר חייב. אם את תנסי להפיל אותי, את תיפלי יחד איתי. את תתרסקי לפניי, ואת תגמרי את החיים שלך מאחורי הסורגים" הוא מדבר לאט וברור, לא משאיר לי מקום לספק.

"אתה השתגעת?!" אני הודפת את גופו והוא מעיף אותי חזרה לאותו מצב, לאותה דלת. הקרבה שלו מעוררת בי פרפרים לא רצויים.

"אה.. ושכחתי לומר לך" הוא לוחש לאוזני, הבל פיו על צווארי "מעכשיו את האתגר החדש שלי".

חופ מציף אותי בין רגליי, בלחיי ואני פשוט עושה אוטומטית את מה שמוחי חשב עליו.

מעיפה לו סטירה מצלצלת.

"לך תזדיין".