לשכנע את אמא שלו שהוא לא ממש מת היה כמו צלילה, שבה שום דבר לא נראה אמיתי עד שהוא עלה לירוק ומתנשף באוויר.
"אני מצטער, לו." אומר הארי בפעם החמש עשרה, ולואי רק מהנהן, מי מלח מטפטפים על פניו.
"אני לא יודע למה ציפיתי." הוא אומר בשקט, לופת את משענת היד ומנסה להחזיר אוויר לריאותיו. הם קיבלו את מה שבאו בשבילו, כל הניירות שלו תחובים במושב האחורי, אבל הוא לא מרגיש טוב עם כל זה. "אני עדיין לא מאמין שהם עברו. אני לא מאמין שאבא שלי עזב".
"זו לא אשמתך." הארי אומר, מושיט את ידו לאחוז בידו.
"כלומר, כנראה שכן." אומר לואי ומביט לאחור אל הבית הלבן הקטן. אחותו פתחה את הדלת כשהוא דפק ואפילו לא זיהתה אותו כששאל אם ג'והנה שם. הוא יכולהיה לגדול בבית הזה, יכול היה לראות את אחיותיו מתבגרות. "היו לה תאומים, עוד סט והתגעגעתי לזה. התגעגעתי להכל והכל כל כך שונה עכשיו".
החלק הגרוע ביותר היה שהוא לא יכול היה להגיד לה איפה הוא היה, הוא ידע שהיא לא תאמין לזה. הוא יכול היה רק לחזור על כך שהוא מצטער, שהוא לא התכוון לפגוע בה.
"חשבתי שזה ירגיש כמו לחזור הביתה אבל זה לא קורה." אומר לואי לבסוף, חושב על הרהיטים המוכרים בין קירות שונים. "אני כבר לא מרגיש שייך לשם."
הארי רק מתבונן בו לרגע, יד אחת מונחת על ההגה, ולואי ממשיך לדבר, מנסה להיפטר מהרעל.
"זה פשוט קשה לדעת שהכל המשיך הלאה בלעדיי. לא הייתי רוצה שהם יחיו בעבר אבל כאילו, אני מרגיש שהם כבר לא המשפחה שלי".
"כמובן שהם עדיין המשפחה שלך." הארי אומר, ולואי יכול לראות איך הוא נאבק על מילים, איך אין שום דבר שמישהו מהם יכול להגיד שישפר את זה.
"לא ראית את הפנים שלה כשהיא ראתה אותי. אני לא חושב שאי פעם שכנעתי אותה שהיא לא רואה רוח רפאים". אומר לואי בשקט.
"הייתי צריך להיכנס איתך." הוא אומר, עיניו כהות כשהוא בוהה דרך השמשה הקדמית. "אני לא מאמין שנתתי לך להיכנס לשם לבד."
לואי מושך בכתפיו, מקיש תחילה על העוגן של הארי ולאחר מכן על החבל שלו. "לא הייתי לבד." הוא מחייך חיוך מימי. "בנוסף, אני לא חושב שלהופיע 8 שנים מאוחר יותר עם חבר היה הופך את זה לפחות מוזר."
"אני מניח שזה הוגן," מודה הארי ומחייך ללואי חיוך מהוסס. "אתה הולך להיות בסדר?"
לואי מושך בכתפיו. "כן." במשך זמן רב, אשליית ילדותו הייתה הדבר היחיד שהיה לו, אבל יש לו יותר מזה עכשיו, יותר מדלי מלא פיסות מהעולם הישן או זיכרונות מעופשים. "אנחנו יכולים ללכת הביתה עכשיו?"
הארי מהנהן, מדליק את המכונית וחגור את חגורת הבטיחות שלו, עדיין לא מרפה מהיד של לואי. "אתה חושב שאי פעם תחזור?"
לואי מניד בראשו ומביט לאחור אל הבית הלבן הקטן. "אני לא רוצה. כנראה שעדיף אם לא. יש להם חיים חדשים עכשיו וגם לי".
"זה היה אמיץ מצדך לחזור." הארי אומר, מעביר את עיניו אל לואי.
"הייתי חייב אם רציתי להמשיך בחיי." לואי מזכיר לו, מנגב את עיניו כי הוא רוצה לסיים לבכות על זה.
"אני עדיין גאה בך."
לואי מחייך אליו, לוחץ את ידו. הוא יודע שלעולם לא יוכל לקבל את חייו הישנים בחזרה, אבל הוא אוהב את החיים החדשים שלו באותה מידה.
××
YOU ARE READING
Purer Then The Water (like we were) // Hebrew
Fiksi Penggemarלואי הוא בן ים והארי הוא נער והאגם הוא מקום טוב להתאהב בו. "לואי רוצה שהילד ישכשך עמוק יותר, עמוק מספיק כדי שלואי יוכל להיכנס מתחת ולכרוך את אצבעותיו סביב קרסוליו לרגע. למשוך אותו מתחת. רק לגעת בעור, לשנייה" ---- הסיפור נכתב על ידי מישהי מ-AO3 ואיש...
