תסמן אותי שלך

~11~

**נטליה**
אני מתעוררת לקול נשי שקורא לי לקום, זאת שיין. עוזרת הבית שהספקתי להכיר אתמול.
״בוקר טוב ניקה״ היא נעמדת ליד המיטה שלי עם שקית בידה.
״בוקר טוב״ אני לוקחת ממנה את השקית ובודקת את תכולתה. ״השם שלי הוא נטליה״ אני מציינת בפניה כן נמאס לי לשמוע את השם ניקה. אני מוציאה בגדים מהשקית הכתומה. יש שם סט אדום של חצאית ארוכה יפיפייה וגופיה תואמת.
״אני מצטערת נטליה... הייתי בטוחה שמר דאורס אמר לי ששמך הוא ניקה״ היא מתנצלת ומחייכת אליי ברחמים כשהיא רואה את המבט שלי. דמעות מזויינות. אני חייבת להיות אדישה כלפי הכל במקום הזה. הוא הולך ומספר לאנשים שהשם שלי הוא ניקה? הוא מנסה להשפיל אותי בכוח ואני בלית ברירה חייבת לסבול את זה.
״הכל בסדר. הבגדים האלה בשבילי?״ אני עדיין לבושה בפיג׳מה הקצרה שהגעתי איתה כשחטפו אותי לפני כמה ימים.
״כן מתוקה מר דאורס ביקש שתלבשי את זה אחרי המקלחת״
״סליחה?״ אני לא מבינה. הוא חושב שהוא יחליט בשבילי על כל צעד שאני אעשה?
״הוא דרש שתתקלחי לפני שאת יורדת לשולחן האוכל״ היא מביטה בי בשקט ומחכה לתגובה שלי.
״אני אעשה את זה״ אני לא. אבל היא לא צריכה לדעת כדי ללכת לספר לו.
״יופי, אני אשאיר אותך להתארגן בפרטיות. כשאת מוכנה תרדי למטה לקומה המרכזית״ היא אומרת ויוצאת מחדר השינה. אני קמה אחריה ונועלת את הדלת מהמפתח שקבוע בפנים. אני אראה לקאי שלא הכל הולך כמו שהוא מבקש. אני לא הבובה הקטנה שלו שהוא ילביש לפי איך שמתחשק לו וישחק איתה. אני ניגשת לארון הבגדים ומוצאת שם כמה טישרטים בודדות של גברים ומכנסיים קצרים. כנראה זה חדר האורחים שלהם. אני לוקחת טישרט אחת ומורידה ממני את הפיגמה המלוכלכת. הטישרט מגיעה עד ירכיי ואני מחליטה שאני אוהבת את זה. שיזדיין קאי. אני מופתעת שהוא לא ישן איתי בלילה או דרש ממני לעשות בשבילו משהו מיני. כנראה שהיה לי לילה מנוחה ממנו ומהשגעונות שלו. לפחות ניצלתי אותו בשינה עמוקה שנתנה לי אנרגיה. עכשיו כשאני כבר לא נזקקת לאוכל ומים יש בי את הכוח להתמודד מולו.
אני מפזרת את שיערי הארוך ואפילו לא מסרקת אותו. אני לא רוצה להתייפייף בשבילו. ולא בשביל אף אחד אחר בבית הזה. אני נותרת יחפה ואני יוצאת מהחדר עם חיוך על הפנים.
כשאני יורדת במדרגות אני שומעת קולות שיחה מהקומה למטה ואני נעצרת לרגע. מה אם אחותו המשוגעת שם? אני פשוט צריכה לא להראות פחד. הם ניזונים מפחד. אני אבוא בביטחון ואני אשרוד אותו. אני ממשיכה לרדת במדרגות ואני מתקרבת אל שולחן האוכל. יש שם מישהו מבוגר שנראה כמו אביו של קאי בראש השולחן, לידו נמצא קאי ועוד מישהו שנראה חלק מהמאפיה. אחותו סרינה נמצאת שם גם וכולם עוצרים את הדיבורים כשהם קולטים אותי ונהיה שקט. שיט. אני שונאת שכל העיניים עליי. אני מרגישה מובכת מדי. אני מביטה אל קאי ואני קולטת את המבט הזועם בעיניו. אני מתבלבלת לרגע עד שאני נזכרת שבהחלטה מטומטמת של רגע ניסיתי לרדת מוזנחת כדי להרגיז אותו. הוא עוד לא פתח את פיו ואני מתחרטת רק בגלל המבט שבעיניו.
״למה לעזאזל את נראית ככה?״ הוא שואל בטון נמוך ומנסה לשמור על קולו רגוע. כולם שותקים ומביטים בנו.
״כי.. כי לא רציתי ללבוש את מה שבחרת לי״ אני פולטת בחוסר ביטחון ואני מביטה לרצפה.
״רצית לעשות לי דווקא בזה שתיראי ככה?״ הוא שואל באותו הטון ואני מרגישה שבעוד רגע הזעם יתפרץ ממנו.
״כן״ אני פולטת בשקט.
״תסתכלי עליי כשאני מדבר איתך. אלא אם כן ביקשתי אחרת״ הוא דורש ממני ואני מרימה את עיניי אליו. פאק. הוא עצבני ממש. ״שיין״ הוא קורא בקול וממשיך להביט בי.
״כן מר דאורס״ אני רואה את שיין נכנסת לאזור האוכל עם מגש קפה בידה.
״תתני את המגש שלך לניקה״ מה?
״קודם כל לא קוראים לי ני-״
״לא כדאי לך לדבר עכשיו״ הוא מזהיר אותי ואני שותקת. יש לו מבט של גבר במאפיה. כי זה מה שהוא.
שיין מתקרבת אליי ומניחה את המגש בידיי. היא מביטה בי לרגע אחד ואז הולכת ממני ומותירה אותי לבד מול המשפחה האכזרית הזאת. כל היתר שנמצאים ליד השולחן ממשיכים לאכול ולא מנסים לעזור לי מול קאי.
״למה נתת לי את זה?״ אני שואלת את קאי וממשיכה להחזיק את המגש.
״נתתי לך בגדים של מישהי שראויה לשבת סביב השולחן אבל את ניסית להראות לכולנו שאת בסך הכל בת של בוגד מזוין נכון?״
״אל תדבר על אבא שלי״ אני אומרת בקול והקול שלי מתחיל לרעוד.
״למה? זה מה שאת נכון? ילדה מוזנחת שבאה ממשפחה מזויינת. אני אוציא אותך מזה אל תדאגי״ הוא מחייך אליי באכזריות ונשען אחורה על הכיסא שלו. ״ קדימה, תגישי לנו את הקפה. עם הבגדים שבחרת את מוזמנת לשרת אותנו הבוקר״
״לא״ אני עומדת עדיין במקומי מולו ואני לא מוכנה לעשות את זה.
״לא? בואי לכאן״ הוא דורש ממני בכעס ואני הולכת באינסטינקט לאחור. הוא קם מהכיסא שלו והוא מתקרב ותופס אותי משיערי בכוח. אני צועקת כשאני מרגישה שהשיער עוד רגע נתלש מהקרקפת שלי והוא מקרב את הראש שלי אליו. המגש נופל מהיד שלי וכל הקפה נשפך על הרצפה לידי. ״מי לעזאזל את חושבת שאת?״ הוא ממשיך לאחוז בשיערי ואני עוצמת את עיניי מהכאב.
״אתה מכאיב לי״ אני פולטת בלחץ.
״את יודעת שכשכואב אנחנו זוכרים יותר טוב? אני רוצה שתזכרי את הרגע הזה טוב טוב ניקה.״ הוא מדגיש את השם הזה והוא גורר אותי איתו והולך להתיישב בחזרה בכיסא שלו. אני נופלת על ברכיי לידו ואף אחד לא פוצה את פיו. כולם מאפיונרים מזויינים חסרי לב. ״תסתכלי עליי״ הוא תופס את הלסת שלי ואני מביטה בו בכעס בלית ברירה. ״את תעשי כל דבר מזויין שאני אבקש ממך. את פאקינג השפחה הקטנה שלי. את צעצוע קטן ומרדן ואני אחנך אותך את מבינה אותי? אני אהפוך אותך להיות מתורבתת וצייתנית. אני אוציא אותך מהמצב העלוב שלך ואת עוד תודי לי על זה״ הוא ממשיך להחזיק בשיערי ואני נאבקת בדמעות. הוא הבן אדם הכי אכזרי שהכרתי בחיי. ״אני ברור לך?״ הוא מביט בי ואני מהנהנת. רק שיפסיק את הכאב.
״תגידי את זה״ הוא דורש ממני ומושך מעט חזק יותר אם זה אפשרי.
״אני לא אתנגד לך קאי״ הוא מעביר את ידו לגרון שלי באחיזה חזקה ואני נבהלת שהוא ינסה לחנוק אותי. ״אני לא אתנגד אדוני״ אני מתקנת את עצמי ושונאת את עצמי על זה. אני כל כך חלשה מולו.
״יופי, ילדה טובה״ הוא מלטף את שיערי ומשחרר את היד שלו ממני. אני נוגעת בראשי בעדינות ומנסה להקל על כאב הראש שמתרחש אצלי.
״קומי ותנקי את הבלאגן שעשית שם״ הוא מצביע על קנקן הקפה ששפוך על הרצפה, בגללו, ואני קמה לשם בכניעה עלובה. ״שיין תביאי לניקה סמרטוט ותני לה לנקות את זה לבד״ הוא פוקד על שיין והיא מהנהנת וחוזרת עם סמרטוט רטוב.
״אני מצטערת״ היא לוחשת לי ואני מתעלמת ממנה. כולם כאן אשמים בכאב שלי. כשאני מנקה את הרצפה אני מרגישה את המבט של קאי מאחוריי ולאחר דקה אני שומעת אותו מתחיל לדבר על איזה רוח מזויינת וכולם חוזרים לשיחות שלהם ומתעלמים ממני. אני לא אסלח לו על ההשפלה הזאת. הוא קורא לי ניקה כי הוא חושב שאני הניצחון הקטן שלו? אני אגרום למפלה שלו.