~16~

1.1K 65 19
                                    

**נטליה**
אני יושבת על המיטה וסופרת את הדקות. התעוררתי לפני כמה שעות, אפשר להגיד שעבר יום שלם כי השמש כבר שקעה. דלת החדר נעולה. הוא השאיר אותי פה לבד. הבטן שלי משמיעה קולות כי לא אכלתי יותר מדי אתמול ואין לי איך לרדת למטבח לבקש משהו. דלת המרפסת תוקנה בזמן שישנתי, כל השברים נוקו אחרי הפריצה.
מטריד לחשוב שמישהו היה פה בלי ששמתי לב, מצד שני ישנתי עם קאי בלילה. אף פעם לא ישנתי לצד גבר במיטה. זה היה _ _ שונה? לא יודעת. פשוט הרגשתי מוגנת כשהוא ישן לצידי. למה? אני לא יודעת, הוא לא באמת המגן שלי. זה רק מציאות חדשה שיצרתי לעצמי בראש כדי לא ליפול לדיכאון. מבחינתי הוא לא כזה רע. לא כזה אכזרי. אני מנסה להאחז ברסיסים של תקווה. כנראה הוא לא תכנן להרעיב אותי, הוא פשוט עסוק נכון? אני מעדיפה לחשוב ככה. זה יותר מקל עליי מאשר המחשבה שהוא חשב על הכל במכוון.
אחרי עוד פרק זמן שנדמה כמו חצי שעה אני מתייאשת. הוא עדיין לא הראה סימנים שהוא חוזר ואני חייבת להעביר את עצמי במקום לכסוס ציפורניים. הרגל מגונה מפעם. אני קמה מהמיטה ואני מחפשת בגד בארון הבגדים שלו, הכל מלא בחליפות ובבגדי גברים, הוא לא ניסה להתחשב בי או בעובדה שאני חטופה על ידו בשום צורה.
למה שיתחשב? התשובה בשאלה. הוא חטף אותי. אני פשוט פראיירית. אני חייבת להילחם. מה זו הוותרנות הזאת? אלה החיים שלי. אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד אחר כאן לא יעשה את זה. אני לוקחת מכופתרת ארוכה מאחד הקולבים וניגשת למקלחת. אני לוקחת את הזמן ואני משקיעה בעצמי, מסבנת ומקרצפת את כל גופי בסבון גוף יוקרתי שנמצא כאן. יש לו את הריח של קאי. אני חופפת את שיערי ואני נעמדת מול המראה ומנסה לייבש את השיער הארוך מדי שלי עם מגבת. אני מפחדת לצאת מהמקלחת ולגלות שאני עדיין נעולה כאן לבד. יש לי לפעמים פחד ממקומות סגורים, וכשאני כאן יותר מדי זמן זה כבר מתקרב לחרדה. אני חייבת לשקר לעצמי שהכל בסדר. אני צריכה לנשום. בסך הכל אני באחוזה עם מיטה ומקלחת. אני לא באמת יכולה למות כאן. הרי אם אני החטופה שלו הוא ירצה לחזור לבדוק מה איתי נכון? מה גם שזה חדר השינה שלו. הוא חייב לחזור עד הלילה. פאק.
אני אשתגע עד הלילה לבד. עד עכשיו לא קרה לי שום דבר כזה בזמן שאני פה בגלל שהראש שלי היה עסוק בלעכל את זה שאני כאן. אצלו. אבל עכשיו כשאני נופלת לתוך המחשבות האלה, אני מקווה שכשאני אצא מהמקלחת הוא יחכה לי בחדר. אני מניחה את המגבת על סל קש שנראה שמיועד לכביסה ואני לובשת את המכופתרת הכחולה שמצאתי בארון שלו. אין לי הלבשה תחתונה אז אני שמחה שהמכופתרת גדולה ומגיעה לי עד הירכיים. אני פותחת את דלת המקלחת ואני ישר פוגשת את המבט שלו. אני נושמת בהקלה ואני מתיישבת על הרצפה.
״ניקה?״ הוא קם אליי מהר מהמיטה ואני שמה את ידיי על פניי כדי להסתיר את ההקלה. אני בסדר. אני לא נעולה כאן. אני לא לבד.
״א -ני - ״ אני פולטת יבבה בגלל הפחד שהיה אצלי במהלך השעות האחרונות ואני מסובבת את מבטי אל הקיר שלידי כדי לא להביט בו. ״אני פחדתי..״
״מה קרה כאן עכשיו?״ הוא מתכופף ומרים את פניי באחת מידיו. המבט שלו משדר לי שהוא לא צריך הסבר. הוא מבין שאני צריכה להירגע רגע. הוא עושה את הדבר הכי פחות צפוי והוא מחבק אותי.
הוא _ מחבק _ אותי.
אני עוצמת את עיניי ונותנת לעצמי להתמכר לתחושה ולריח שלו. אני משחררת בכי קצר. אני כנראה מרטיבה לו את החולצה עם הדמעות שלי אבל הוא לא מזיז אותי. הוא נשאר איתי על הרצפה עד שאני מתנתקת מהמגע שלו. אני מרגישה ריקנות פתאומית. אני צריכה את הקרבה שלו מחדש. מה יש לי?
״את רוצה לאכול?״ הוא שואל אותי ואני מהנהנת בהתלהבות. אני מפחדת שהוא יתחרט על השאלה שלו.
״אני רוצה לשמוע את הקול שלך״ הוא דורש ממני ואני לא מהססת.
״כן בבקשה, אני אשמח״ אני פולטת במהירות והוא קם מהרצפה.
״אל תזוזי״ הוא פוקד עליי ויוצא מהחדר. אני לא חושבת שאני מסוגלת לעמוד. הגוף שלי חלש. אני בלי אוכל קרוב ליומיים וכל האדרנלין שהיה בי נעלם ברגע שהבנתי שהוא חזר. מה הוא גרם לי להרגיש? ממתי אני כזאת פתאטית? אני כועסת על עצמי שאני כל כך חלשה. איך אני משיבה לו מלחמה? אני מרגישה נזקקת. הוא בסך הכל השאיר אותי קצת לבד. אני משעינה את ראשי על הקיר מאחוריי ואני עוצמת את עיניי מעט. אחרי כמה דקות של שקט הדלת נפתחת והוא חוזר עם צלחת בידיו וכוס בידו השנייה. הוא מניח את הכל על השידה שליד המיטה והוא מתבונן בי לרגע. כאילו פתאום הוא שם לב שאני לובשת את הבגדים שלו. הוא מביט על גופי והוא מסב את מבטו ולוקח את הצלחת. הוא מתיישב על הרצפה לידי והוא מניח את הצלחת על הרצפה. בצלחת יש פירות וגבינות. הוא רוצה שאני אמות מרעב? לעזאזל על מי אני עובדת, אני אוכל עכשיו כל פירור שהוא ייתן לי. אני מתכוונת לקחת אננס בידי אבל הוא עוצר אותי ומצקצק בלשונו. אני מרימה את עיניי אליו.
״אני יכולה לאכול?״ אני כבר לא מנסה למרוד בו היום. אני חלשה מדי. אני רק רוצה לאכול ולשתות.
״אם את תכניסי אוכל לפה זה יהיה רק מהיד שלי״ אני חושבת שלא שמעתי טוב.
״מה?״ אני מביטה בו בבלבול.
״אני הבעלים שלך עכשיו ואני אדאג לך לפי מה שאני חושב שאת תצטרכי. את רוצה את האוכל הזה או לא?״ הוא מרחיק מעט את הצלחת ואני כמעט בוכה.
״אני רוצה!״ אני מביטה בו במבט כמעט מתחנן והוא מחייך.
״איך את רוצה לאכול?״ הוא שואל ואני מבינה את הכוונה שלו.
״איתך״ אני לוחשת והוא מביט בי במבט לא מרוצה.
״אני כנראה אצטרך לחזור להאכיל אותך כשתהיי באותן הדעות שלי״ הוא מנסה לקום אבל אני כל כך מפחדת מהמחשבה שהוא ישאיר אותי כאן עוד יום שלם לבד שאני עוצרת אותו עם היד שלי.
״בבקשה...״ אני לא יודעת אפילו למה אני מתחננת. שייתן לי לאכול? שיישאר איתי כאן הלילה? אני כבר לא מבינה את עצמי.
״בבקשה מה ניקה?״
״בבקשה תן לי לאכול מהיד שלך״ אני פולטת והוא מלטף את קצוות השיער שלי בידו.
״את כל כך יפה כשאת ככה, מתחננת שאני אדאג לך״ הוא מדבר ואני רק רוצה את האוכל שלי. ״בואי, תשבי על רגליי״ הוא מזיז אותי לאן שהוא רוצה ומניח אותי עליו. אני עם ברכיי עליו והפנים שלי מולו. הוא מביט בי לכמה רגעים ארוכים ולאחר מכן הוא סוף סוף מושיט יד את הצלחת ומרים חתיכת גבינה בידו, הוא מקרב אותה אל פי ואני נוגסת בה בהשתוקקות. הוא מביט ברעב שלי בחיוך והוא מניח בפי אבטיח. אנחנו ממשיכים ככה עד שהצלחת מתנקה והבטן שלי נרגעת. אני לא יודעת אם לקום או לא. לפני שאני מחליטה, הוא קם מהרצפה והוא הולך לכיוון המיטה. אני מביטה אליו מהמקום שאני נמצאת בו ואני רואה שהוא חוזר אליי עם הכוס בידו. הוא מתכופף אליי ומקרב את השתייה אל פי. אני מפשקת את השפתיים שלי ואני שותה את המי- מה לעזאזל?
״תשתי את הכל ניקה״ אני מנסה להתרחק אבל הוא תופס את הלסת שלי ומכריח אותי לשתות את הכל. אני כמעט נחנקת כשהכוס מתרוקנת והוא משחרר את פניי. אני משתעלת ומנסה להסדיר נשימה.
״מה נתת לי קאי?״ אני מרגישה בחילה מהטעם המר של השתייה שהוא הביא לי ואני מנסה לקום על רגליי אבל אני מתרסקת על הרצפה. ״למה אני לא מצליחה לקום?״ אני שואלת בפחד והוא מלטף את פניי באיטיות.
״תירגעי אני פה איתך״ הוא אומר ואני שומעת אותו בערפול. אני מנסה להשאיר את עיניי פקוחות אבל אני לא מסוגלת. ״אני - ״
״זה בסדר יפיפייה, תעצמי עיניים אני פה״ זה הפחד הכי גדול שלי עכשיו.
החדר מסתובב סביבי ואני נופלת אל האפלה.

תסמן אותי שלך Where stories live. Discover now