תסמן אותי שלך

~22~

**נטליה**
אני נשענת על הדלת של חדר השינה שלו מבפנים ואני מנסה להירגע, הוא הלחיץ אותי. אני נושמת עמוק ומביטה בחדר, במיטה השחורה המסודרת, בכורסא ובשולחן העץ הכהה שליד. אני מביטה אל דלתות הזכוכית של המרפסת שתוקנו ואני רואה את השמש החזקה מולי. אני רוצה להפסיק לפחד ממנו. אני מתקדמת אל המרפסת ופותחת את הדלת, שלהפתעתי לא נעולה, כנראה שהוא לא מפחד שאני אקפוץ שתי קומות ללמטה. שיחשוב שוב. אני מתיישבת על ספסל מתנדנד ואני מצמידה את ברכיי אליי ומשעינה את ראשי עליהן. אני נרגעת בזמן שקרני השמש פוגעות בשיערי ואני מדמיינת שאני במקום אחר, עם סביבה אחרת. בחיים אחרים. אני מדמיינת את ההורים שלי ואני פוקחת את העיניים. אני לא רוצה לזכור את פעם, לא ככה. אני חייבת הסחת דעת. אני רואה תמונה של המשפחה שלי מול עיניי והדמעות חונקות את הגרון שלי. אני מרגישה בוגדת. אני ישנה באותו החדר עם מי שקשור לרצח של ההורים שלי. אני לא מצליחה להתנתק. אני חייבת משהו אחר שירגיע אותי, השמש לא עושה עבודה מספיק טובה. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. על כל דבר. על הריב עם קאי, על העובדה שהוא קורא לי ניקה. למה הוא קורא לי דווקא ניקה? על הפנים שלו, על העיניים השחורות שלו שגורמות לי להרגיש משהו שבחיים לא הכרתי. אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה. אני מנסה לחשוב על הקול שלו, על - די. אני מרגישה שאני משתגעת, אני לא מפסיקה לשמוע את הקול של ההורים שלי. את אמא שלי שצועקת ואת עצמי באותו הלילה שזה קרה...
- אני קמה לקול צעקות בבית. אני שומעת את אמא שלי צורחת משהו בקומה למטה. מה לעזאזל קורה פה?
אני קמה במהירות ויוצאת מהחדר בריצה לבדוק מה קרה. יש לי תחושת בטן רעה מאד. אני יורדת את המדרגות שמובילות אל המרכז של הבית, איפה שישבנו לפני כמה שעות לאכול עם הגברים ההם. כשאני מגיעה ללמטה אני קופאת במקום.
ארבעה גברים חמושים עם רובים מחזיקים את המשפחה שלי בני ערובה. אמא שלי מסמנת לי ללא קול תברחי, אבל מאוחר מדי. אחד מהגברים שם לב אליי ומכוון אליי את הרובה שלו. -
די. אני לא יכולה יותר. אני קמה מהמרפסת ואני נכנסת לחדר השינה, אני לא יודעת מה אני מחפשת אבל אני אעשה כל דבר כדי להדחיק את הקולות של המשפחה שלי. אני פותחת מגירות ואני מפילה דברים תוך כדי אבל אני לא מתעניינת בזה. תשומת הלב שלי מרוכזת בלעצור את הכאב שבלב. אני מוצאת בקבוק ויסקי בארון העץ ואני פותחת ושותה ישירות לפי. אני לוגמת את הדבר המופלא הזה שעוצר לי את הנשימה לרגע ושורף לי את הגרון. אני ממשיכה עד שאני מרגישה כהת חושים.
אני מנסה לעמוד מבלי להתנדנד ואני שומעת שמישהו נכנס לחדר מאחוריי. אני מריחה את הריח הגברי שלו. פאק.
איזה ריח יש בבית שלי עכשיו?
״ניקה? אני.. אני יודע שאני לא עושה את זה הרבה, או בכלל, אבל אני רציתי להתנצל. את לא כלום בשבילי כמו שפלטתי שאת..״ אני שומעת את הקול שלו מאחוריי אבל אני לא מסתובבת. ככה זה. תמיד פוגעים בי ואחר כך מרחמים עליי אז באים להתנצל. לא באמת מזיז להם. הוא לא חי בתוך הראש שלי.
עכשיו הראש שלי חי מדי.
- ״אבא מה עשית?״ אני שואלת בלחש אבל כולם שומעים אותי.
״אבא שלך עשה עסקאות עם המאפיה בניו יורק, אבא שלך מזדיין שניסה לחתור מתחת למאפיה של נאפולי. בוגד עלוב״ הגבר יורק על אבי ואני נרתעת לאחור בלי לשים לב. -
״ניקה? מה קורה?״ קאי מרחיק את הקולות שבראשי ומתקרב אליי. ״למה לעזאזל יש פה את הריח של האלכוהול שלי?״ הוא מסובב אותי אליו ואני משחררת את הבקבוק מידי. הוא נופל לרצפה ונשבר בבת אחת ואני נבהלת. הרעש גורם לי לחזור לשם.
-״קחו אותה מפה״ הוא מורה לגברים האחרים ואחד מהם תופס אותי בכוח וגורר אותי לכניסה לבית.
״אבא... אמא!״ אני צורחת בבכי כשהגבר שאחראי כאן מכוון אליהם את הרובה שלו. הם יושבים צמודים אחד לשני, קשורים. חסרי אונים.
״קחו אותה מכאן!״ גבר צועק ואני נמשכת החוצה. ״גם את הקטנה״ אני מספיקה לשמוע אותו צועק לפני שהדלת נסגרת לי בפנים.
״תחזיר אותי לשם! הם יהרגו את ההורים שלי!״ אני צורחת על הגבר שמחזיק אותי ומנסה להשתחרר מהאחיזה שלו. ללא הצלחה. הוא מחייך אליי ברשעות וממשיך להחזיק אותי. -
״שדה קטנה אני כאן. היי.״ אני פוקחת את העיניים ישירות אל העיניים השחורות של קאי. אני שמה לב שהוא הרחיק אותי מהזכוכיות של הבקבוק ואני ליד הקיר כשהוא מולי. אני צריכה הסחת דעת. אני צריכה אותו. אני צריכה לשקר לעצמי.
״קאי, תעזור לי״
״תגידי לי מה לעשות. אני לא אתן לך להישאר במה שלא קורה לך לבד. אני פה איתך״ הוא מביט בי ואני מרימה אליו את פניי. אני מרגישה את הויסקי זורם לי בורידים ואני מקרבת את פי אל האוזן שלו כדי ללחוש בשקט.
״תגרום לי לשכוח״ אני מצמידה נשיקה קטנה לצווארו ואני מרגישה את הטעם שלו על פי.
״אני חושב שאת שיכורה ניקה..״
״עכשיו אני לא ניקה בשבילך ואתה לא האדון שלי. בוא נהיה לרגע אחד רק קאי ונטליה״ אני מביטה בו במבט מפציר ואני לא מצליחה לקרוא אותו.
- ״תחזיר אותי לבפנים! ההורים שלי ש-״ אני משתתקת כשאני שומעת יריות. ההורים שלי לא היו עם האקדח. יש רק משמעות אחת למה ששמעתי עכשיו.
הם רצחו את המשפחה שלי. -
״בבקשה קאי, אני צריכה אותך״ אני מוצאת את עצמי מתחננת והוא אוחז במותניי ומרים אותי עליו. הפה שלו קרוב לשלי ואני יכולה כמעט לטעום אותו.
״זה חד פעמי. שלא תעזי לנסות את זה שוב״ אני מהנהנת במהירות והוא ממשיך להיות קרוב לא קרוב, נוגע לא נוגע.
״אני אעשה כל מה שתרצה קאי, רק בבקשה -״
״לעזאזל איתך נטליה״ הוא מצמיד את פיו לשלי ואני נסחפת לתוכו. הוא חייתי ואני מרגישה את הלב שלי רועד לי בגוף. הוא טועם אותי בכל דרך אפשרית ואני חושבת שגם אני אותו. אני מרגישה שהתחתונים שלי רטובים משום מה אבל זה לא מפריע לי. אני ממשיכה להרגיש את פיו על שלי והוא ממשיך לנשק אותי ללא מעצורים. כשנגמר לנו האוויר הוא משחרר את השפתיים שלי ואני מתנשפת במהירות.
״יש לך טעם של תמימות מעורבב עם ויסקי. יש לך טעם של שדה קטנה שרוצה לשגע אותי״ הוא לוחש לי באוזן ואני נרעדת. לא מפחד. מתאווה? אני משעינה את ראשי על החזה שלו ואני מנשקת אותו מהחזה אל הצוואר לאט לאט. מרגישה כל נשיקה ונשיקה. טועמת את העור שלו.
הוא מניח אותי בעדינות על המיטה והוא מתרחק ממני. אני מסתובבת אליו בשכיבה ואני מרגישה ריקנות בתוכי.
״קאי?״ אני קוראת לו והוא חוזר עם אזיקים בידיו. ״מה זה?״ אני לא מבינה.
״רצית לשכוח נכון?״ הוא שואל ואני מהנהנת.
״אז אני אגרום לך לא לזכור את השם שלך״ הוא אומר בביטחון ואני מרגישה את הנזקקות שלי.
״איך?״ הפה שלי צמא אליו.
״אנחנו נעשה את זה בדרך שלי. בסדר?״ אני מהנהנת והוא מחייך.
״תניחי את שתי הידיים על ראש המיטה בשבילי ואל תזוזי״ הוא פוקד עליי ואני עושה את מה שאמר.
״ילדה טובה״