תסמן אותי שלך

~27~

**נטליה**
״דמיינתי או שהרגע כינית אותי זין?״ הוא אומר במבט משועשע ואני מכריחה את עצמי לחזור בי כדי שלא ימנע ממני לראות את דיאן.
״אני מצטערת זה נפלט לי״ אני אומרת בקול כנוע והוא מקרב את ידו ומלטף את צד פניי.
״כמו שאמרתי, את צעצוע קטן ויפה״ הוא אומר בחיוך ואני מאלצת את עצמי לשתוק. הוא ממשיך לעמוד מולי והוא מזיז את המבט שלו ממני. אולי אני בכל זאת משפיעה עליו קצת. אני מסתכלת על גופו ורואה את הבליטה במכנסיו. והוא חושב שאני המשעשעת. אני צוחקת בתוכי ומרימה את עיניי חזרה אליו. ״בואי נחזור למה שהולך לקרות עכשיו.״ אני שותקת והוא ממשיך. ״דיאן תגיע עם ניק. היא לא יודעת שאת כאן בכוח. מבחינתה אני עוזר לך אחרי מה שקרה. ניק והמשפחה שלו אימצו אותה, היא ממשיכה ללכת ללימודים והיא נפגשת עם פסיכולוג פעם בשבוע. היא לא הצליחה להבין מה קרה שם באותו לילה ועכשיו היא חושבת שאבא שלכם נכנס לחובות עם מאפיונרים וכשבאו לבית שלכם בלילה אלה היו סוכנים של המשטרה האיטלקית. לפי מה שסיפרנו לה, אבא שלכם נבהל, הרג את אמא שלכם והתאבד בעצמו. אנחנו בסך הכל אנשים טובים שעוזרים לכם״ המבט שלו אדיש בזמן שאני לא מוצאת את המילים כדי להגיב. הוא רואה שאני שותקת והוא לא מחפש שאני אגיב כרגע. אני הולכת מעט אחורה עד שאני נתקלת בקיר ואני נשענת עליו ויורדת לאט אל הרצפה. ״הסיפור שלך הוא כזה, את לא בלימודים כי את לקחת קשה את מה שקרה ואת עדיין לא חזרת לשגרה. את אוהבת אותי ואת מכירה אותי מלפני ובגלל זה את איתי. את לא רצית לפגוש אותה עד עכשיו כי כעסת על המשפחה שלך. היית בדיכאון - את עדיין בדיכאון״ הוא מתקן את עצמו, ״ואת לא מוציאה שום מילה לא נכונה ולא גורמת לה לחשוד בשום דבר. זה ברור לך?״ הוא מביט עליי מלמעלה ומצפה ממני לתשובה. אני מרגישה שאני לא נושמת. אני לוקחת אוויר ומרגישה שאני לא מצליחה לנשום כמו שצריך. הוא חושב שאני שותקת כי אני מסכימה איתו אבל אני שותקת כי אני לא מצליחה לדבר. ״ יופי. אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני. עכשיו קומי מהרצפה המלוכלכת הזאת ותעלי לשים נעליים לארוחת הערב. את לא רוצה שדיאן תחשוב שאני לא דואג לך״ הוא אומר ואני לא מתרכזת בו. אני מנסה להתרכז בנשימה. זה קל, פשוט לקחת אוויר ולהוציא אותו. אני לא מצליחה. אני מרגישה שאני נחנקת.
״ניקה?״ הוא מביט בי בדאגה וסוף סוף מבין שמשהו רע עובר עליי. אני שמה יד על החזה שלי ואני נושמת בקול חזק.
״אני - אני לא מצליחה - לנשום״ אני אומרת בקול חלש והוא רוכן אליי כך שפניו מולי. הוא תופס את אחת מידיי חזק ומסתכל עליי במבט קשוח.
״תירגעי ותקחי אוויר״ הוא פוקד בקול קר ואני מנסה.
״אני לא מצליחה״ אני כמעט בוכה ואני מרגישה שאני נחנקת. אני תופסת בצוואר שלי בהיסטריה והוא מרים אותי בשתי ידיו ולוקח אותי למקום כלשהו. אני רואה מסביבי מטושטש. אני שומעת קול של חפצים שנופלים על הרצפה ואני מרגישה את שולחן העץ מתחת לגופי כשהוא מניח אותי עליו.
״ניקה את חייבת להירגע. אני חושב שאת בהתקף חרדה״ הוא אומר לי ואני שומעת אותו חלש. הם שיקרו לה. הוא רוצה שאני אבגוד במשפחה שלי. הוא רוצה שהיא תחשוב שאני שונאת אותה ואת ההורים שלי. הוא מבקש ממני להגיד שלא רציתי לראות אותה. הוא רוצה שאני אגיד שאני אוהבת אותו. שהוא אוהב אותי.
״אני רואה את המחשבות שרצות לך בראש. אנחנו נדבר על הכל בעוד רגע. אני רוצה שתנשמי״ הוא אומר ואני שומעת רעש של מגירה שנפתחת.
״אני רואה אותך מטושטש אדוני״ אני אומרת בחצי קול ואני מרגישה את הראש שלי מסתחרר.
״זה בסדר. תמשיכי לקחת נשימות״ הוא אומר ומתקרב אליי עם משהו בידו.
״מה אתה עושה לי?״ אני אומרת כשאני מרגישה דקירה בכתף שלי. ״אתה מכאיב לי״
״זה עוד שנייה נגמר״ הוא ממשיך לתפוס בידי בכוח ולא נותן לי להתרחק ממנו. הדקירה נפסקת ואני מרגישה את הגוף שלי נרגע. הידיים שלי נופלות הצידה ואני מרגישה שראשי נשען עליו. הלב שלי לא דופק חזק ואני נושמת בשקט. ״אני פה הכל בסדר״ הוא מלטף את הפנים שלי ואני לא יכולה להרחיק אותו. אני גם לא רוצה. שום חלק שבי לא מצליח לזוז ואני לא לחוצה משום דבר יותר. הכל בסדר.
״אל תשאיר אותי לבד״ אני פולטת בשקט והוא מצמיד אותי יותר קרוב אליו.
״אני פה שדה קטנה, אני אעזור לך להרגיש טוב יותר״ הוא אומר בקול רגוע וממשיך ללטף אותי במשך דקות ארוכות.
אני מרגישה שעיניי נעצמות באיזה שהוא שלב והוא מטלטל אותי מעט. ״תישארי ערה. אחותך עוד רבע שעה פה״ אני שומעת אותו אומר ואני מרגישה הרגשה רעה בבטן שלי.
״אני לא חושבת שאני יכולה להיות במצב עכשיו״ אני אומרת והוא מרים את פניי אליו. העיניים השחורות שלו מבעירות אותי.
״זאת לא הייתה שאלה. אני עכשיו אקלח אותך כדי שההשפעה של הסם תרד קצת ואז את תשבי בשולחן עם אחותך. זה ברור לך?״ הוא שואל בקשיחות ואני מהנהנת. ״מילים״ הוא פוקד.
״כן אדוני״ אני אומרת בשקט והוא מלטף אותי פעם אחת ומרים אותי מהשולחן. אני בקושי מצליחה ללכת. אני נתמכת בו והוא עוזר לי לא להתנדנד. אנחנו הולכים לחדר צמוד והוא מפשיט אותי ונכנס איתי למקלחת. אני מנסה להתמקד במשהו כדי לא לעצום את עיניי והוא שוב מנדנד אותי מעט כדי שאני אביט בו. הוא שם יד אחת בסנטרי ומכריח אותי להביט בפניו. ״אל תגרמי לי להגיד לך שוב״ הוא נוזף בי ואחרי שנייה אני מרגישה זרם של מים קפואים על גופי. פאק. הוא משאיר אותי ככה לכמה דקות ואחרי שהוא חופף את שיערי הוא מוציא אותי איתו מהקלחת ומושיב אותי על יד הכיור. אני מרגישה עירנית יותר ואני רק עכשיו שמה לב שהוא רק עם בוקסר לגופו. אני מסתכלת על גופו ומרגישה מבולבלת.
״על מה את חושבת?״ הוא שואל בזמן שהוא מלביש אותי ואני זזה מעט כדי שיצליח לסדר עליי את השמלה.
״אני לא יודעת מה להרגיש אליך״ אני אומרת והוא עוצר לרגע קטן ואז ממשיך ועובר לסרק את שיערי.
״אל תחשבי על זה עכשיו. תחשבי רק על אחותך שמחכה לך בשולחן האוכל. ואני חושב שלא יהיה קשה לך לשחק את המשחק.״ הוא אומר ומתרחק להביט בי. בצעצוע שלו.
״מה?״ אני לא מבינה למה הוא מתכוון.
״עשית לי את העבודה שדה קטנה, את נראית מסוממת ודיכאונית. את לא צריכה לשקר שאת במצב רע״ הוא אומר בחיוך ומזיז את השיער שלי בעדינות אחורה. ״את כמו בובה יפה. רק שלי״