תסמן אותי שלך

~21~

**נטליה**
אנחנו יושבים ביחד לארוחת הבוקר אחרי שישנו באותה המיטה בלילה, סליחה, אחרי שהוא ישן איתי במיטה הלילה ואני ויתרתי על הנסיון להירדם בזמן שהגב שלי כאב מההצלפות. זה יותר מדוייק. הייתי ערה ושמעתי רק את הנשימות שלו ושלי. ייחלתי לעצמי לעצום את העיניים ולא להתעורר לעולם. לא להתעורר למציאות שאני חיה בה. אני לא יכולה לאחל לו למות גם, אני מרגישה שהוא לא אשם בכל מה שקרה. כואב לו כי המשפחה שלי ניסתה לפגוע באחותו. אני יכולה לנסות להבין אותו. הוא לא זה שהרג אותם. אבא שלו היה זה שנתן את הפקודה. קאי עדיין לא ראש המאפיה. אני שמה בצלחת מעט פירות חתוכים ויוגורט ואני אוכלת בשקט. מנסה לא לקבל תשומת לב ממנו. אני לא צריכה אותה אחרי אתמול. אני מרגישה ששקט מדי ואני מרימה את עיניי אל קאי שיושב לידי ואני מגלה שהוא לא אוכל, הוא פשוט מביט בי בהבעה לא מפוענחת.
״עשיתי משהו לא בסדר?״ אני אומרת תוך כדי שאני מכניסה פלח מנגו לפי.
״הצלחת לישון קצת בלילה שדה קטנה?״ הוא שואל בחיוך שובבי ואני מנסה לחשוב ממה הוא יכול לשמוח כרגע.
״למה אתה שואל?״
״כי לא יכולתי שלא להרגיש אותך זזה כל הלילה״ הוא נשען לאחור על כיסאו ומתרווח. הוא מתנהג כאילו הוא מלך. ״אז?״ הוא שואל כשאני בוהה בו ואני נחושה שלא לגרום לצרות איתו היום. אני צריכה מנוחה ממנו.
״לא, לא הצלחתי לישון אדוני״
״פאק. את לא יודעת אפילו מה זה עושה לי״
״סליחה?״ אני פולטת ופתאום נחנקת מחתיכת פרי רנדומלית שלא ייחסתי חשיבות לטעם שלה. כנראה אננס. אני משתעלת ודופקת על החזה שלי כדי שזה יירגע.
״קחי״ קאי מניח כוס מים ליד היד שלי ואני שותה אותה ונרגעת מעט. אני מרגישה מובכת ולא מרימה את עיניי אל מעבר לצלחת שלי. ״לא הייתי רוצה שתמותי לי בטעות, נכון?״ הוא אומר ואני ממשיכה להביט בשולחן ועכשיו מעבירה את העיניים אל ידיי הרועדות.
״זה היה מפריע לך בטח״ אני אומרת לוחשת והוא מכחכח בגרונו.
״תסתכלי אליי כשאת מדברת איתי״ הוא פוקד ואני מרימה את המבט אליו.
״זה היה מפריע לך להרוג אותי בעצמך נכון?״ אני נזכרת במכות של ההצלפה אתמול ואני נמלאת זעם.
״אני לא רוצה להרוג אותך בינתיים שדה קטנה, אל תגרמי לי לשנות את דעתי״
״תעשה את זה. גם ככה אני חצי מתה פה איתך״ אני פולטת בכעס והוא מחייך בעצבנות. אני רואה את העצבים מסתתרים במבטו.
״את רוצה שאני אגרום לך להרגיש חצי מתה? את באמת חושבת שהמשחק הקטן ששיחקנו בלילה נחשב כאב?״ הוא צוחק ואני נושכת את השפה שלי כדי לא לענות לו. אני לא רוצה את זה שוב. ״ את ילדה קטנה שלא חוותה כאב מימיה. יש לך מושג מה זה להידקר או להיפגע מכדור בטווח אפס? יש לך מושג מה זה שמענים אותך בתא כשאתה בן 11 עד שאתה מרגיש שאתה משתגע?״ הוא שואל בכעס ואני מרגישה את הכאב שלו. איך אפשר להכאיב ככה לילד? אני לא מוצאת מה להגיד. ״את רוצה שאני אדגים לך מה זה להרגיש ׳חצי מתה׳?״
״לא אדוני״ אני אומרת בפחד וממשיכה להביט בעיניו.
״לפחות משהו אחד הולך לנו כמו שצריך״ הוא מחייך ואני לא מבינה איך הוא משנה מצבי רוח כל כך מהר.
״למה אתה מתכוון?״ אני שואלת בשקט והוא מקרב את עצמו אל השולחן ופניו מול שלי.
״אילפתי אותך להיות צייתנית, כל זה בגלל ערב אחד. מה ייצא לנו אם אני אמשיך?״ הוא מחייך ואני מקבלת הלם. איך הרשיתי לעצמי להיכנע לו ככה? כל זה בגלל שכאב לי? אני לא שמתי לב אפילו. הוא פתאום שם מראה מול העיניים שלי. אני מסתכלת סביב אל המבואה הריקה ואני נתקפת אימה. ׳אילפתי אותך להיות צייתנית׳ הוא חושב שאני הכלבה שלו? אני מנסה לנשום עמוק בזמן שהוא שם את ידו על סנטרי ומכריח אותי להביט בו בחזרה. בחיוך הגאוותני שלו.
״אני אוהב את זה, שלא תחשבי שלא. זה גורם לי לחשוב עלייך דברים אסורים. דברים שאני לא צריך לחשוב על בת של בוגד״ הוא אומר ואני מנסה להבין למה הוא התכוון.
״מה?״ אני אומרת ברעד והוא ממשיך להחזיק את פניי בידו.
״היית עם גברים ואני צריך להסביר לך? את מעמידה לי את הזין״ הוא אומר ואני קמה מהכיסא ומתרחקת ממנו בכוח.
״אל - אל תבוא אחריי״ אני ממלמלת ואני הולכת לאחור. אני לא הצעצוע שלו. אני לא כזאת. אני בחיים לא אשכב איתו. הוא קם אחריי ומתקרב אליי.
״תתרחק ממני בבקשה״ אני שמה יד מול פניי בהתגוננות והוא ממשיך להתקרב עד שאני מרגישה את הקיר מאחוריי. הוא תופס את ידיי ביד אחת מאחור ובידו השנייה הוא מחזיק את פניי בכוח.
״את לא תעזי להגיד לי מה לעשות. אל תשכחי את המקום שלך.״ הוא מקרב את פיו אל האוזן שלי ואני מצתמררת. ״אם אני פאקינג ארצה לזיין אותך עד שירד לך דם אני אזיין. אם אני ארצה לזרוק אותך שבוע שלם לתא כדי שתתאפסי על עצמך ועל המקום שלך, אני לא אהסס לעשות את זה. לעזאזל- אני הבעלים שלך. את לא יותר מהרכוש שלי. בחיים אל תשכחי את זה. זה מה שאת״ אני נאבקת בדמעות שיורדות לי אבל לא בהצלחה. הוא מנגב דמעה אחת באצבע שלו והוא אדיש כשהוא ממשיך לדבר. ״אם אני אצטרך להכאיב לך ולגרום לך להוריד דמעות בשבילי כדי שתביני את מה שהולך פה אז זה יקרה. אל תבחני אותי לרגע. את לא תדברי בלי שאני אאשר לך, את לא תנשמי בלי הרשות שלי. אני פאקינג מציל את חייך בכל יום שאני לא מחסל אותך ואת אחותך״ הגוף שלי רועד בלי שליטה ואני מרגישה שקר לי. הוא נשאר ככה כמה שניות ואז משחרר את ידיי ונסוג ממני. אני מתנדנדת לרגע ונשענת על הקיר. אני לא חושבת שאני מסוגלת לחזור לשבת לידו. מה אני מרגישה? כנראה פחד. הלם. אני מרגישה שאין לי ערך. אני לא מכירה את עצמי. בחיים לא קיבלתי יחס כזה. אני שונאת את זה, אני שונאת אותו, אני שונאת את עצמי.
״אני יכולה לדבר אדוני?״ אני שואלת ולא יודעת מאיפה אני אוזרת אומץ להביט בפניו.
״דברי״ הוא יורה לעברי ואני לא חושבת פעמיים.
״אני רוצה להגיד לך שאני שונאת אותך. אני מבטיחה לך שיום יבוא ואתה תצטער על הרגע שלקחת אותי. אם אני רק רכוש בשבילך אז אתה לא יותר מעוד גבר אפס שרוצה לנצל אותי״ הוא מתקרב אל הכיוון שלי ואני לא מתחרטת על מה שאמרתי. הוא צריך לדעת שאני לא שותקת. הוא נותן אגרוף לקיר ליד הראש שלי ואני מתכווצת.
״תעלי לפאקינג חדר שלי ושלא תעזי לצאת משם עד להודעה חדשה״ הוא לא מביט בי כשהוא אומר את זה. הוא מסתכל הצידה אל הסלון ואני עדיין לא זזה. הוא מתכוון לעלות אחריי? הוא ישכב איתי? המחשבות לא עוצרות אנ-
״תלכי כבר! לפני שאני אתחרט ולא אשלוט בעצמי״ אני לא צריכה עוד אזהרה. אני בורחת משם ומשאירה אותו עם הכעס שלו לבד.