תסמן אותי שלך

~25~

**נטליה**
״אני מזהיר אותך לא לעשות את זה נטליה״ הוא צועק לעברי ואני מביטה אל הקצה. זה מפחיד אותי אבל באותו הזמן זה מבקש ממני אומץ. זה בסך הכל לקפוץ. עוד כמה דקות ואני לא ארגיש יותר. לא אבכה יותר. לא אכאב יותר. והכי חשוב, אני לא אוהב יותר. אני מתקדמת מעט והגוף שלי רועד מפחד. ״נטליה!״ הצעקה שלו מהדהדת בכל הגג ודוחקת אותי יותר עמוק לכאב שאני מרגישה. אני מסתובבת לעברו לאט ואני מלאה בעצבים. בתסכול.
״ניקה לא נטליה״ אני אומרת בקול רועד ובשקט כי קשה לי לדבר.
״מה?״ הוא מביט בי במבט מבולבל ואני מתעצבנת יותר.
״פאקינג ניקה לא נטליה״ אני צועקת בקול הכי חזק שיש לי והוא נראה מופתע. ״אני כבר לא הרכוש הקטן שלך? כבר לא הצעצוע הקטן שאתה נהנה לשבור? אתה אכזבת אותי קאי. עשית את שלך. שברת לי פיזית את הלב. למה היית חייב לעשות את זה?״
״אני מצטער, אני מרגיש מטומטם. אני טעיתי. אני לא הבנתי מה את בשבילי עד ש-״
״עד שמה? עד שהבנת שאני לא רוצה לחיות יותר? עד שדמיינת איך יהיו החיים העצובים שלך בלעדיי? חתיכת פחדן. וכל הזמן הזה חשבתי שאני הפחדנית מבין שנינו. כנראה שטעיתי. __ בוא ותירה בי״ אני מתקדמת אליו ועומדת אל מול החזה שלו. מרימה את עיניי הבוערות אליו. ״תירה בי ותעשה בשבילי את העבודה. תחסוך ממני את הפחד שבקפיצה למטה. תעשה את זה יותר קל בשביל שנינו״ אני מרגיעה את הקול שלי ומפסיקה לצעוק. אני נוגעת ביד שלו ואני שמה אותה על הלב שלי. ״תגרום לו להפסיק לפעום קאי. תגרום לי להפסיק לאהוב אותך. אני לא רוצה להרגיש. אני לא מסוגלת להרגיש.״ אני מייבבת מעט ופעם ראשונה שאני רואה אותו על סף בכי. הוא בחיים לא הראה לי רגשות כמו ברגע הזה.
״אני אוהב אותך ניקה״ הוא אומר בקול רועד ואני בוכה בשקט. כל החודשים האלה שעברו עליי חיכיתי לשמוע אותו אומר את המשפט הבודד הזה. כל הזמן הזה התחננתי אליו כמו נזקקת. עכשיו קיבלתי את שלי. אני יודעת שיכאב גם לו,
״אני גם. בבקשה תעשה את זה. אם זה נכון תעזור לי ותעשה את זה. כואב לי בלב ואני לא יכולה להחזיק מעמד יותר״ אני אומרת בכוחות האחרונים שלי ואני מוציאה מהחגורה שלו את האקדח ומחזיקה אותו בידי. הוא כבד והמתכת לא זרה לי. בחודש האחרון פגשתי אותה יותר מדי לצערי. הוא לא זז ואני מפסיקה לנשום לרגע. אני באמת עושה את זה. שלוש, שתיים, אחת -
״קח אותו״ אני מבקשת והוא מושיט לי את ידו ולוקח ממני את האקדח. ״אם אתה באמת הרגשת אליי משהו בכל הזמן הזה, תכבד את הבקשה האחרונה שלי ותגאל אותי מהחיים האלה״ הוא מנענע בראשו בכעס ואני בוכה. הוא מלטף את פניי ביד אחת ואני משתתקת.
״אני לא יכול לראות אותך בוכה ניקה״ אני רק רוצה להמשיך לשמוע את הקול שלו לעוד רגע. לעוד רגע אחד לפני שאני אמות.
״אני מצטערת שאני לא יכולה יותר. אני מצטערת שאני מוותרת קאי״
״ששש...״ הוא משתיק אותי ומושך אותי לחיבוק. החום שלו מרגיש לי הבית. ״אני מצטער״ הוא לוחש ואני באינסטינקט נרתעת לאחור אבל זה מאוחר מדי. אני מרגישה את הכדור חודר לי לעור ואת החושך.
אני כבר לא מרגישה.
~~
לפני שלושה חודשים... -
~~
אני מחכה בחדר עד שאני שומעת דפיקות. השמש כבר שקעה והערב ירד. כל היום חיכיתי לאחותי ועכשיו אני על קוצים. הדלת נפתחת באיטיות ושיין נכנסת.
״דיאן פה?״ אני קמה מהמיטה בשמחה והיא מחייכת.
״מר דאורס ביקש לראות אותך״
״אוקיי״ אני מתקדמת אליה אבל היא מכחכחת בגרונה ואני עוצרת.
״הוא פשוט הציב כמה דרישות לפני״ היא מביטה עליי ואני לא מבינה מה לא בסדר.
״דרישות?״
״כן.. אמ.- הוא דרש שתתקלחי ותלבשי את זה״ היא מושיטה אליי קולב עם בגדים ורק עכשיו אני שמה לב שהיא החזיקה את זה כל הזמן. יש שם שמלה קצרה ירוקה והלבשה תחתונה תואמת.
״אני צריכה ללבוש אותה?״ אני לא מבינה מה רע בטישרט שאני לובשת. היא מהנהנת. ״שיהיה״ אני לוקחת ממנה את הבגדים והולכת לכיוון המקלחת. העיקר שייתן לי לראות את דיאן. אחרי שאני מסיימת להתקלח ולייבש את השיער אני לובשת את השמלה ומאפרת מעט את פניי כדי לתת צבע לחיוורון מהימים האחרונים. אני שמה מעט סומק ומורחת איילנר קטן בצידי עיניי. כשאני מסיימת אני יוצאת חזרה לחדר השינה ורואה את שיין ליד הכניסה.
״הבהלת אותי״ אני אומרת ושמה יד אחת על החזה. היא לא נורמלית.
״אני מצטערת ניקה, קאי ביקש שאני אביא אותך למשרד שלו״ היא אומרת ואני מתקדמת אליה.
״אז בואי נלך״ אני מודעת לעובדה שאני יחפה אבל אני רוצה כמה שפחות להתייפות בשבילו. אני לא רוצה שיצפה ממני. אנחנו יורדות במדרגות ורצפת האבן קרה לי. אנחנו ממשיכות לרדת עד לקומה התחתונה, ליד הירידה למרתפים. למקום הנורא שהוחזקתי בו כשהגעתי. יש לי סיוטים משם. שיין דופקת על דלת המשרד השחורה ואני עומדת מאחוריה. אני מנסה להרגיע את הנשימות שלי. בסך הכל אני צריכה לעבור אצל קאי לפני דיאן. לא משהו דרמטי. אני נושמת עמוק ואני שומעת את הקול שלו מהחדר.
״תיכנסו״ שיין פותחת את הדלת ואני מציצה לבפנים. החדר עשוי פרקט עץ ומחופה בעץ דובדבן כהה בכל קירותיו. קאי יושב מאחורי שולחן כהה שמשדר יוקרה. אני מביטה לרצפה, לרגליי היחפות, תוהה אם יהיה לי יפה לק ורוד אי פעם באצבעות, אם זה יתאים לעורי הבהיר. ״תשאירי אותנו לבד״ קאי פוקד אל שיין והיא מתחמקת החוצה עם חיוך מתוח בדרך. אני מרגישה את האווירה בחדר. אני ממסה להתעלם מהעובדה שלפני כמה שעות הוא ירד לי וגרם לי להרגיש דברים שבחיים לא הרגשתי. לא, אני פשוט מעדיפה להתמקד בצבע הלק שאני אעשה כשאני אצא מפה אי פעם. ״בואי לכאן ותסתכלי אליי״ הוא פוקד ואני אוטומטית נעה לעברו. נעמדת מולו ומביטה בעיניו הכהות.
״רצית לראות אותי?״ אני שואלת בטון הכי אדיש שאני מצליחה לגייס.
״רציתי להפתיע אותך אבל אני נצטרך להבהיר כמה דברים לפני״ הוא נשען לאחור בכסאו ולא מציע לי לשבת. אני לא זזה ומחכה שהוא ידבר.
״להפתיע אותי במה?״ אני לא רוצה להפיל את שיין.
״למה את יחפה?״ הוא מביט ברגליי ועולה עם המבט לאט לאט עד שהוא חוזר לעיניי.
״אני לא-״
״אני לא צריך שתתקררי. עכשיו יצאת מהמקלחת והאחוזה קרה״ מה אכפת לו?
״אני אדע לפעם הבאה בסדר?״ אני רק מחכה שהוא יגיע לעניין שאני מחכה לו.
״פאקינג תדאגי לעצמך קצת״
״אל תגיד לי שאתה דואג לי בטעות?״ אני אומרת בציניות והוא מסתיר חיוך.
״אני דואג לכל מה ששייך לי״ הוא אומר בקול נמוך ואני נרעדת. תירגעי.