Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הוא הנהן בראש וקרא לי להיכנס.
נכנסתי לבית שלו.
לקרוא לדבר הזה בית זה מעליב.
לאחוזה שלו.
בחנתי את האחוזה והלכתי אחריי איידן.
כמהשעותלפניכן:
״אנולההה״ אמיליה צורחת תוך כדי שפותחת את דלת החדר שלי בתנופה חזקה מעירה אותי משינה ורצה עליי. ״מה?״ אמרתי באדישות ״הם שלחו לנו הודעה״ ״מה מי?״ קמתי בתנופה מהמיטה ״איידן אנדרסון. הוא השאיר לנו הודעה״ ״איך הם יכולים להשאיר לנו הודעה?״ ״הם ידעו שפרצנו למערכת שלהם. כמובן. והשאירו שם הודעה בשבילנו״
אני ואמיליה עכשיו בחדר הענק שנקרא משרד אבל נראה יותר כמו בלגן אחד גדול. עשרות, אפילו מאות טלוויזיות קטנות או מחשבים תלויים על הקירות. חלקם מצלמות של הבית שלנו והשאר ושל העיר.
לא הייתי פה הרבה. אבל עדיין מזור לראות את זה.
אמיליה הובילה אותי למחשב שלה. זה שהיא תמיד עובדת איתו.
׳שלישי. אחד עשרה בלילה. ב****. יש לך את האומץ מלאכית המוות?׳
מלאכית המוות בתחת שלי.
זה מחרתיים.
״את לא מתכוונת ללכת נכון?״ אמיליה שאלה בחשש ״מה את חושבת?״ ״שנישאר בבית נכין פופקורן נפתח נטפליקס ונעשה בינג׳ ליומני הערפד?״ היא שאלה בתקווה. ״כן ברור״ אמרתי בסרקזם. ״באמת?!״ היא אמרה בתקווה.
היא האמינ-
״לא! ברור שלא! מישהו צריך ללמד אותך סרקזם״ ״אומרת הבחורה שכמעט בחיים לא דיברה בסרקזם״ ״עכשיו דיברתי.״ ״אמרתי כמעט.״ ״ואני אמרתי לא.״ אמיליה עשתה את עצמה נעלבת.
״אני רוצה ללכת לשם היום.״ אמרתי ״ללכת לאן?״ ״לבית שלהם. אני צריכה לראות את המקום ולחקור. יום אחד אמצא את עצמי שם ואצטרך לדעת לאן ללכת. תמיד צריך לבדוק את השטח של הקורבן לפני שהורגים אותו.״ היא נאנחה.
אם הייתי מקבלת דולר על כמות הפעמים שהיא נאנחת כי נמאס לה ממני. הייתי פאקינג מיליארדרית.
