Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
כעבורשלושהחודשים.
״תתמודדי״ אמרתי לה בגלגול עיניים. ״את לא יכולה להחזיק אותי פה!״ צעקה עליי.
אני ואמיליה עברנו לעיר אחרת באותו היום שחזרתי עם איידן מצרפת. אני ממשיכה בעסקיי כרגיל ומחבלת בכל משימה של משפחת אנדרסון, ובכל אחת מהפעולות שלהם הם לא הצליחו לתפוס אותי.
״את עובדת בשבילי אמיליה, אז את תעשי מה שאני אומרת לך״ ״זה כל מה שאני בשבילך? עובדת?״ שאלה פגועה.
אףפעםלאהייתיותרמזה.
״אנחנו במשך שבע שנים ביחד ואני כל הזמן עושה מה שאת אומרת לי, ואני לא יודעת מה את יודעת או לא יודעת אבל אני וקת׳רין הפכנו לחברות ממש טובות! אחרי שבע שנים שאנחנו לבד ואת מבודדת אותי מכולם הכרנו אותם והיה לנו טוב! לך היה את איידן! אז למה את חייבת לעשות את זה?!״ המשיכה, דמעות התחילו להעלות בעיניה.
״תתבגרי אמיליה, את מתנהגת כאילו הרגע ההורים שלך מתו״
בן רגע פניה השתנו מפגועות לכעוסות. דמעות זלגו מעיניה.
״את חתיכת בת זונה את יודעת את זה?״ לחשה בקול חנוק והסתכלה לתוך עיניי. היא לקחה את כוס המים שלה מהאי וזרקה אותה לכיווני, התחמקתי ממנה והכוס פגעה בקיר ורסיסי זכוכית התנפצו על הרצפה.
היא יצאה מהדירה בסערה וידעתי מה היא הולכת לעשות אבל לא עצרתי אותה.
ידיי שיחקו בקופסת קטיפה האדומה והקטנה הזאת שאני לא מצליחה להיפטר ממנה, כל פעם שניסיתי לשרוף אותה, לזרוק אותה, לא משנה מה, גופי קפא ולא שחרר אותה.
הלכתי למטבח והדלקתי את הכיריים, חיכיתי שהאש תידלק וגופי סוף סוף לא קפא או עצר אותי, זקפתי את ראשי וזרקתי את הקופסא לעבר האש, ציפתי בה עולה בלהבות והרגשתי דקירה קטנה בליבי ואת קולה של אמא שלי לוחשת לי.
כיביתי את האש וחיוך זדוני עלה על פניי כשראיתי את האפר של השרשרת.
