Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הטחתי את שפתיי על שלו ונתתי לגופי להרגיש את תחושת חמימות פיו והשפתיים הרכות שלו בפעם האחרונה.
שחררתי את אחיזתי מצווארון החולצה שלו והתנתקתי ממנו באיטיות. קמתי מהמיטה והתקדמתי לעבר הדלת, ידו של איידן תפסה בשלי ומשכה אותי קרוב לגופו. ״אל תעזבי״ קולו נואש, כמעט מתחנן.
״תשחרר ממני, אנדרסון״ חזרתי להיות אדישה וניסיתי לשכוח מהטעות שעשיתי בכך שנישקתי אותו.
משהושלאהיהאמורלקרותולאיקרהשוב.
״לא קורה, מלאכית״ ״זאת לא ההחלטה שלך״
בין אם הוא רוצה לבין אם לא אני יוצאת מכאן.
״תפסיקי ללכת כשהדברים מסתבכים״ ״זה החיים שלי, אנדרסון, אני אעשה מה שאני רוצה בהם״
אני לא חייבת לו הסברים אז למה אני בכל זאת נותנת לו כאלה?
״או שאת יכולה להגיד פחדנית״ ״אני לא פחדנית״ אמרתי בכעס. ״את ועוד איך כן, מהרגע שראית אותםהתחמקת מהם, את כל הזמן בורחת עם הזנב בין הרגליים כי את פוחדת לקבל את המציאות״
הוא מאתגר אותי.
״אתה ממעיט בערכי״ הוא התקרב מעט לפני. ״אני אף פעם לא אמעיט בערכו של אתגר״ הוא היה כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את הבל פיו על שפתיי.
תפסתי בגופו והצמדתי אותו לקיר. ״אנדרסון אין לך מושג לאן הכנסת את עצמך. תתכונן לראות אותי הרבה בבית הזה״
