ניסיתי להישאר אדישה ופשוט לא יכולתי, איכשהו כל פעם מחדש אני מתאפסת על עצמי ומשהו קורה ואני חוזרת להיות רגשנית מזדיינת.
מה אני אמורה להגיד? או לעשות?
ללכת. לעלות על האופנוע שלי ולנסוע, לשכוח מהם. להתאפס על עצמי ולהעיף את משפחת אנדרסון מהחיים שלי.
״לא״ אמרתי בקול מחולט. ״אתם מתבלבלים״ המשפט נפלט מפי.
תתאפסי. תתאפסי. תתאפסי. תתאפסי.
קול יריה נשמע קרוב עלינו וסירנות משטרה עברו בכביש, ראשם של הבחורים, הבחורה ואיידן פנו להתסכל על המתרחש ולקחתי מזה יתרון ורצתי בשקט אל האופנוע שלי שהחניתי רחוב אחד מהמלון הבוקר.
שמתי את הקסדה עליי והתנעתי את האופנוע, יכולתי לטוס אבל לנסוע בכביש מהיר במהירות של 170 קמ״ש זה מה שינקה לי את הראש.
כדי להוציא את כל ההסחות דעת ולחזור להיות פאקינג רוצחת ולא רגשנית מזדיינת אני צריכה לחזור לשם.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
איך שאנולה עיוותה מעט את פניה ואיך שהאנשים האלה זיהו אותה ידעתי מי אלה היו אבל לא חשבתי שזה אפשרי.
ידעתי שאנולה תנצל את היריות כדי לברוח אז הפניתי את ראשי הצידה כמו שני הבחורים והאישה.
