לבבות החוטאים

פרק 18

כל רומן מציע בדרכו חופש - התארחות בעולם זר ,התמסרות לעבודת הדמיון , אבל מחוץ לספרות , אם נודה על האמת יש מעט מאוד חופש

גבריאל

החדר החשוך, המואר באור קטן , השתקף בעיניהם של הספרדים הבני זונות הכפותים לכיסאות המתכת הקרים. ריח של דם וזיעה התפשט באוויר. הצרחות שקטו לאט, והשקט שנוצר היה מוזיקה לאוזניי אפילו יותר מהכאוס שהתחולל קודם לכן.

עמדתי מול אחד השבויים, חוקר אותו במבט חודר. הצרחה האחרונה שלו עדיין הדהדה בראשי וחיוך עלה על פניי, אבל ידעתי שזה לא מספיק. האמת עוד הייתה רחוקה.

"אתה יודע מה אני יכול לעשות לך אם לא תתחיל לדבר," אמרתי בשקט, אך בנחרצות. המילים שלי כמו הדהדו מהקירות החשופים של החדר. "תגיד לי איפה היא, ואני אעשה את זה מהר. תמשיך לשתוק, והסיוט שלך רק מתחיל."

השבוי הראשון, זה שתלשתי את ציפורנו מוקדם יותר, השפיל את מבטו, זיעה קרה נוטפת ממצחו. עיניו פגשו את עיניי לרגע קצר, ואז שוב חזרו לרצפה. הוא רצה להישבר, יכולתי לראות את זה. אבל הוא עוד החזיק מעמד הכלב

פניתי לשני, זה שנראה חלש יותר. התקרבתי אליו, מביט ישר לתוך עיניו המבוהלות. "אתה נראה כמו מישהו חכם" לחשתי בלעג , מניח את היד שלי על הכתף שלו, במקום שבו נעוצה הסכין. הוא נרעד מהמגע, וראיתי איך הוא מנסה לשלוט בכאב. "איפה בלה?"

הוא שתק לרגע, אך ראיתי את הפחד גואה בו. "הם... הם לקחו אותה... למחסן אחר," הוא גמגם בקושי. "היא לא כאן."

"ואיפה המחסן הזה?" שאלתי, קולי היה קר וחד כמו להב הסכין שהיה נעוץ בירכו.

הוא לא ענה מיד, אז לחצתי קלות על הידית של הסכין, מסובב אותה מעט. השבוי צרח בכאב, והדם התחיל לטפטף מחדש על הרצפה המלוכלכת. צחקתי צחוק מקפיא
"בבקשה... רחוק מכאן... במרחק של 40 דקות נסיעה... לכיוון דרום... ליד המסילה הישנה."

נשענתי לאחור, נותן למידע לחלחל לתודעה שלי. לא יכולתי לדעת אם הוא דובר אמת, אבל זה היה קצה חוט. יותר ממה שהיה לנו עד עכשיו.

נתנאל התקרב אלי, מביט בשבוי מקרוב. "הוא יכול לשקר," הוא אמר בשקט, אך בקול רווי זעם.

"אני יודע," עניתי, "אבל אין לנו זמן לבדוק. נלך לשם, נהיה זהירים. אם זה באמת שם, אנחנו נמצא אותה."

נתנאל הנהן, אך לא יכולתי שלא להרגיש את הכעס והתסכול שלו מתבשל מבפנים. "אנחנו לוקחים אותם איתנו," הוא אמר בקול חסר רחמים. "אם הם שיקרו לנו, הם ישלמו על זה."