לבבות החוטאים

פרק 22

״החיים הם לא תמיד כמו שאנחנו מצפים, אבל כל צעד בדרך הוא חלק מהסיפור שאנחנו בונים בעצמנו.״
השקט באחוזה היה רועם. האוויר היה כבד מהמתח שהצטבר במשך ימים. ידיי נחו על שולחן העץ במשרד שלי, אבל מחשבותיי לא היו כאן. הן היו איתה. עם נטליה.

שלחתי אותה למקום בטוח, רחוק מהבלגן הזה, רחוק ממני. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. לא משנה כמה היא תכעס עלי, לא משנה כמה היא תראה בזה בגידה. ההגנה עליה הייתה חשובה יותר מכל דבר אחר.

הבטתי בתמונה על השולחן, תמונה ישנה של הוריי. אבא שלי, האיש שלימד אותי שכל מה שחשוב בעולם הזה הוא שליטה. שליטה בעצמך, שליטה על אחרים. "רגש הוא חולשה," הוא היה אומר, "ומשפחה היא פצע פתוח מזויין."

ובכל זאת, נטליה הייתה שונה. היא הייתה הפצע שלי, פצע פתוח אבל היא הייתה גם הדבר היחיד הטהור בחיים שלי .

דפיקה על הדלת קטעה את המחשבות שלי. פדרו נכנס, מבטו חמור. "הם קרובים, גבריאל. הסיירים שלנו דיווחו על תנועות חשודות במרחק קילומטרים ספורים. זה עניין של זמן."

קמתי, מנער את המחשבות והרגשות. "כמה זמן יש לנו?"
"שעה, אולי פחות," הוא אמר.

האדרנלין התחיל לזרום בגופי. "תאסוף את כולם," אמרתי בקור. "היום זה נגמר."

כשהגענו לחצר האחוזה, הכל היה מוכן. החיילים עמדו בעמדותיהם, חמושים . החומה שסבבה את האחוזה הייתה מצופה ברשתות הגנה, והכניסות נחסמו.

רכב שחור הופיע באופק. הוא נסע לאט, כאילו מתגרה. עיניי ננעצו בו כשעצר בדיוק במרכז הדרך המובילה לאחוזה. שני גברים יצאו מהרכב – אחד מהם היה אנטוניו.

"זה הוא," אמר פדרו, מבטו מוקד.

"אני יודע," אמרתי, מצמצם את עיניי.

"מה הפעם?" שאל פדרו.

"הוא רוצה להראות לנו שהוא לא מפחד," עניתי בקור. "הוא ינסה להתגרות בי, להוציא אותי מהשליטה. אבל זה לא יקרה."

אנטוניו התקרב, מלווה בחיוך הזדוני שלו.

"ברוך הבא לאחוזה שלי," אמרתי בקול חזק, עומד בראש המדרגות המובילות לחצר.

"ברוך הנמצא," הוא השיב, קולו מלא זדון. "חשבתי שיהיה נחמד להתחיל עם שיחת נימוסין לפני שהכל יתפוצץ."

"תגיד את מה שיש לך לומר," אמרתי בקור, ידיי שלובות על חזי.

"יש לי הצעה," הוא אמר, חיוך מתוח על פניו.

"אני לא עושה עסקאות עם אנשים ששולחים את אנשיהם לחטוף נשים," עניתי, קוטע אותו.

"נטליה בטוחה עכשיו, נכון?" הוא אמר, מבטו ננעץ בעיניי.

הדם שלי רתח. הוא ידע. הוא ידע שהיא לא כאן.

"אל תדאג, גבריאל," הוא המשיך, חיוכו מתרחב. "אני לא כאן בשבילה. אני כאן בשבילך. תן לי את מה שאני רוצה, ואני אעזוב אותך ואת המשפחה שלך לנפשכם."

"ומה בדיוק אתה רוצה?" שאלתי, שומר על הקול שלי יציב.

"את העסק שלך," הוא אמר. "אתה תוותר על הכל. הכסף, ההשפעה, השליטה. אני אקח הכל, ואתה תיעלם."

הוא לא ידע עם מי הוא מדבר.

"אני מציע לך עסקה אחרת," עניתי, מתקדם בצעד אחד לעברו. "אתה תחזור למכונית שלך ותיסע מכאן. אם תישאר, לא תצא חי."

הוא צחק בקול רם. "תמיד ידעתי שאתה טיפש, גבריאל. אבל לא חשבתי שאתה עד כדי כך מטומטם."

בדיוק אז נשמעו יריות. מהירות, מדויקות. האוויר התמלא בכאוס. החיילים שלי הסתערו על העמדות, זה התחיל.

פדרו צעק פקודות, והחיילים פתחו באש על הספרדים שפרצו מחורשת העצים שמולנו. אנטוניו נעלם אל תוך הרכב, אבל ידעתי שהוא לא ברח. הוא אהב את המלחמה, את הרגע הזה שבו הכל מתפוצץ.

הקרב נמשך שעות החולצה שלי הייתה מלאה בדם הידיים שלי שרפו ,הקולות של היריות והצעקות היו כמו פעמונים בראשי, מכסים כל מחשבה.
המפלצת שבי יצאה לחופשי הייתי כמו עיוור מחפש לפגוע ולרצוח את כל אותם אנשים שהעזו להתקרב לבית שלי

ואז שמעתי אותו. קול שהקפיא את דמי.

"נטליה!"

זה היה נתנאל. הוא הופיע במרכז החצר, פצוע, מדמם, ובידו מכשיר קשר. "הם מצאו אותה!"

העולם עצר.

"מה אמרת?" שאלתי, מתקרב אליו במהירות.

"נטליה," הוא אמר שוב, קולו רועד. "הם מצאו את המקום שבו היא הייתה. היא ברחה, אבל היא לבד. הם בעקבותיה."

הרגע הזה שינה הכל. כל מה שקרה סביבי – הקרב, היריות, המוות – איבד משמעות. רק היא הייתה חשובה.

"פדרו, קח פיקוד," אמרתי בקצרה.

"לאן אתה הולך?" הוא שאל, עיניו מתרחבות.

"להחזיר אותה."

לקחתי רכב ונסעתי במהירות אל המיקום האחרון שנטליה דווחה בו .
הלב שלי פעם בעוצמה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאני צריך למצוא אותה – לפני שהם ימצאו אותה.
אני לא אאבד אותה. לא משנה מה זה יעלה לי
M