לבבות החוטאים

פרק 20

"מי חילק את העולם למועיל ובלתי מועיל, ובאיזו זכות? האם לדַרדַר אין זכות קיום, או לעכבר שזולל את התבואה במחסנים? מה לגבי דבורים וצרעות, עשבים וורדים? איזה מוח הרשה לעצמו בחוצפתו לשפוט מי טוב יותר ומי רע?"

נטליה

הזמן חלף לאט, . המחשבות שלי התפזרו והתאחדו שוב, מטושטשות ונודדות בין חלום ומציאות. הייתי מוקפת בשקט כבד, אבל ידעתי שזה לא יימשך זמן רב. משהו בתוכי ידע שהסערה טרם שככה.

פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי בחדר חמים ומואר באור רך. הייתי באחוזה, זה היה ברור. הקירות סביבי נראו מוכרים, אבל מה שהכי הקל עלי היה המבט של גבריאל שנח עלי. הוא ישב לידי, עיניו עוקבות אחרי כל נשימה שלי, וכל הבעת כאב על פני גרמה לו להחוויר קלות.

"גבריאל," לחשתי, מנסה להרים את ידי ולהושיט אותה אליו. "מה קרה?"

הוא לקח את ידי בעדינות, לוחץ אותה בין ידיו. "את נפצעת באורח קשה," הוא אמר בשקט. "אבל את בסדר עכשיו. את בטוחה."

ניסיתי להזיז את ראשי כדי להביט טוב יותר, אבל הכאב חזר, מזכיר לי שהגוף שלי עדיין חלש. "מה עם בלה? ונתנאל?"

"בלה בטוחה, נתנאל החזיר אותה לאחוזה מיד אחרי הקרב. היא מתאוששת," הוא השיב, קולו היה חד אך רך, מנסה לשמור על קור רוח. "אנחנו עדיין מנסים להבין איך להמשיך מפה."

הרגשתי את הייאוש חולף בי לרגע. כל הזמן הזה הייתי כל כך חזקה, מנסה לא להיכנע לפחד, אבל הפעם הרגשתי איך העולם שלי מתפורר. המחשבה על המלחמה שמחכה לנו, על הקורבנות שכבר הקרבנו, הייתה כבדה עלי. רציתי להאמין שגבריאל יוכל להגן עלינו, אבל ידעתי שהקרב הזה גדול מאיתנו.

"הם לא יפסיקו, נכון?" שאלתי, קולי רעד קלות.

הוא השפיל את מבטו לרגע, כאילו המילים שלי הכו בו. "לא, הם לא יפסיקו. אנחנו חייבים להכות חזק ומהר, לפני שהם יוכלו לפגוע שוב."

התבוננתי בו, מרגישה את הכאב שלו. המילים שהוא אמר לי קודם לכן, על כך שאם מישהו מאיתנו ימות זה צריך להיות הוא, עוד הדהדו באוזניי. רציתי לצעוק עליו, לומר לו שזה לא פייר, שלא הייתי מבקשת ממנו דבר כזה. אבל ידעתי שזה מי שהוא – הוא לעולם לא ייתן לי להיפגע אם יוכל למנוע זאת.