לבן -שחור
טוב-רע
חט- מצווה
השתיקה שאחרי הירייה הייתה הרעש הכי חזק ששמעתי בחיים שלי.
עמדתי שם.
באולם שנראה כאילו יצא מתוך סרט מלחמה.
קירות מחוררים, שטיחים ספוגים בדם, נברשת שבורה נוטה הצידה, עשן דק שעדיין ריחף באוויר, כאילו פחד להתפזר.
במרכז – גבריאל.
הוא עמד מעל אנטוניו, קנה האקדח שלו עדיין מעשן, עיניו אפלות, רחוקות, לא אנושיות.
הדם של אנטוניו זחל לאיטו על הרצפה כמו כתם שאין דרך לנקות.
גבריאל לא זז. הוא לא מצמץ אפילו. כאילו הנשמה שלו יצאה יחד עם הכדור האחרון שירה.
ואני?
אני פשוט... בהיתי בו.
רעדתי.
לא מקור – מהכוח.
מההבנה.
ראיתי אותו הורג בעבר.
אבל הפעם... זו הייתה חיה אחרת.
הפעם, זו לא הייתה הגנה. לא תגובה. לא איום.
זו הייתה הוצאה להורג. קרה. שקטה. מתוכננת.
והייתי שם.
חלק מהזה.
⸻
צעדתי לעברו בזהירות, שומעת את מגפיי נצמדים לרצפה הרטובה בצליל מצמרר.
פדרו עמד מהצד, שותק. נתנאל בהה באנטוניו שכבר התעלף מפצעיו , נראה כמעט מרוצה. החיילים של אנטוניו ששרדו – נעלמו. התפוררו לתוך הצללים כמו עכברים שברחו מהלהבה.
"גבריאל..." לחשתי.
הוא סובב את הראש אלי לאט, עיניו כמו זכוכית שחורה. קשה, קרה.
אבל אז, כשהעיניים שלנו נפגשו – משהו שם נשבר.
העפעף שלו רפרף, הפנים שלו התרככו.
קצת.
מספיק כדי לזכור שהוא לא מכונה.
"נגמר," הוא אמר.
"זה אף פעם לא באמת נגמר," עניתי לו בשקט.
הוא צעד אליי.
כל הגוף שלו מכוסה בדם.
לא שלו.
אולי של עשרה אחרים.
מפלצת
הוא נעצר מולי.
עיניו מתרוקנות, העור שלו חיוור, והוא נראה כאילו כל המשקל שבעולם עומד לקרוס עליו.
"רציתי להרחיק אותך מכל זה," הוא אמר. "הייתי מוכן שתשנאי אותי. רק שתישארי בחיים."
הדמעות עלו לי לעיניים, אבל לא בכיתי.
הייתי אחרי זה.
הייתי אחרי הדמעות.
"אתה לא מבין שברגע ששלחת אותי – הפכת אותי לחלק מזה. לא משנה מה תעשה, לאן תשלח אותי – אני תמיד אחזור. אני שלך, לטוב ולרע. ולפעמים... הרע שולט."
"אני לא ראוי לך," הוא לחש.
"ואני לא ראויה לזה," סימנתי סביבי, על הזוועות. "אבל הנה אנחנו."
הוא התקרב, נגע בלחיי עם יד שעדיין הריחה ממתכת חמה ואבק שריפה.
"אני אעשה הכל כדי שלא תצטרכי לעולם לראות את הצד הזה שוב."
"אני כבר ראיתי אותו," עניתי. "ואני עדיין פה."
⸻
הימים שאחרי היו כמו הלם מתמשך.
גופות פונו. הקירות נצבעו מחדש.
שטיחים הוחלפו. זכוכיות נאספו.
אבל הריח של הדם...
הוא לא באמת עוזב.
אנטוניו אוכסן למטה במרתף כל לילה הייתי שומעת את הצעקות החלשות שלו
גבריאל לא ישן. לא באמת.
הוא הסתובב בלילות כמו צל, עובר מחדר לחדר, מענה את השבויים , בודק מצלמות, מערכות אבטחה, כאילו כל רגע משהו יתקוף שוב.
ואני?
לא זזתי ממנו.
בכל מקום שהוא הלך – הייתי שם.
שותקת לפעמים, מדברת כשצריך, נוגעת בו כשאפילו הוא שכח שהוא חי.
ראיתי את החיילים שלו – חלקם עם מבטים מעריצים, חלקם מפוחדים.
הם ראו מה הוא עשה לאנטוניו.
הם ראו את הגבר שיכול להפוך חיוך למוות תוך שנייה.
אבל רק אני ידעתי מה באמת הולך בתוכו.
⸻
לילה אחד, ישבנו על המרפסת האחורית של האחוזה.
השמיים היו בהירים, הפעם בלי עשן.
הכוכבים חזרו, כאילו השמיים חיכו שנרגע כדי להופיע.
הוא הדליק סיגריה, משהו שהוא לא עשה הרבה לאחרונה.
שאף, הביט לשמיים.
"תמיד אמרתי שהעולם הזה הוא שחור ולבן. יש כאלה ששולטים, ויש כאלה שנשלטים. אין אמצע."
"היום אתה עדיין מאמין בזה?"
הוא שתק לרגע.
"עד שאת באת. את אמצע, נטליה. את הסדק בשריון שלי. את הדבר היחיד שאני לא מצליח לשלוט בו... ואני לא בטוח אם זה טוב או מסוכן."
לקחתי את הסיגריה מידו, זרקתי אותה לרצפה.
"תפסיק לברבר. תפסיק לחשוב שאתה צריך להיות משהו אחר ממה שאתה. אני מכירה אותך. אני לא מפחדת ממך. אני מפחדת לאבד אותך."
הוא הביט בי, ולראשונה מזה ימים – באמת ראה אותי.
"מה את רוצה, נטליה?" הוא שאל. "עכשיו, אחרי כל זה. מה את רוצה ממני?"
חשבתי לשנייה.
ואז אמרתי את האמת הכי פשוטה:
"אותך."
"עם כל החרא שבי?"
כן
"גם אם תצטרכי לראות את הצד הזה שבי שוב?"
"כן."
"גם אם תמותי בגללי?"
לא עניתי
הוא התקרב אלי ״עוד לא הבנת שאני מפלצת אמור מיו״
"אני מעדיפה למות איתך, מאשר לחיות בלעדיך."
הוא משך אותי אליו בחוזקה, החזיק אותי כאילו הפעם... הוא זה שפוחד.
ולא אמרנו מילה יותר.
היינו שתיקה אחת.
כואבת.
עמוקה.
של שני אנשים שאיבדו הכל – חוץ מאחד את השנייה.
YOU ARE READING
לבבות החוטאים
Romance"האפלה כובשת את הלבבות הטהורים ביותר" (נטליה קרסי) בחורה רגילה בת 18 . כל חיי אמרו לי שאני חמומת מוח שאני מדברת יותר מידי , וצריכה לשמור על הפה שלי סגור , שהפה הגדול שלי בסוף יביא למותי (אולי הם צדקו אבל היי אני ממש לא מתכוונת להודות בזה ) . לא דפקת...
