"האם יכול אדם להעביר חיים שלמים בים אינסופי, שמימיו משחירים ומכחילים חליפות מבלי שיהיה לו ולו תורן אחד להיאחז בו או לקוות לו, לסמן את הדרך אליו וממנו, להתרחק כשצריך, להתקרב כשצריך, אבל ממנו ורק ממנו להתחיל או לסיים?״
נטליה
הכאב היה הדבר הראשון שהרגשתי. הוא פילח את חזי כמו להבה חיה, מתפשט בגופי כמו אש פראית. כל נשימה הייתה מלחמה, וכל רגע שבו עיניי ניסו להישאר פקוחות הרגיש כמו מאבק מול כוחות גדולים ממני. לא ידעתי איפה אני בדיוק, רק את המגע הקר של הרצפה שמתחתיי, את הריח החד של אבק שריפה באוויר, ואת הדם... הדם שלי, שזלג ממני באיטיות מצמררת.
יכולתי לשמוע את הקולות מסביבי – יריות, צעקות, קולות עמומים של גברים נסחפים לתוך קרב. אבל כל הצלילים התערבבו לרקע אחד גדול, מטושטש וחסר פוקוס. מה היה חשוב? כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה גבריאל. הוא היה שם, קרוב אלי, צועק משהו, אבל המילים שלו לא חדרו לתודעתי. רק הקול שלו, מלא בדאגה, חזק וברור, הצליח לחדור את המעטה הכבד של הכאב.
"נטליה, תחזיקי מעמד," שמעתי אותו אומר שוב ושוב. אבל זה היה כל כך קשה. כל מה שרציתי היה לעצום את עיניי ולשכוח מהכאב. אבל לא יכולתי לעשות לו את זה. לא יכולתי לעזוב אותו, לא עכשיו. לא כשהוא זקוק לי יותר מתמיד.
YOU ARE READING
לבבות החוטאים
Romans"האפלה כובשת את הלבבות הטהורים ביותר" (נטליה קרסי) בחורה רגילה בת 18 . כל חיי אמרו לי שאני חמומת מוח שאני מדברת יותר מידי , וצריכה לשמור על הפה שלי סגור , שהפה הגדול שלי בסוף יביא למותי (אולי הם צדקו אבל היי אני ממש לא מתכוונת להודות בזה ) . לא דפקת...
