לבבות החוטאים

פרק 14

״העצב אינו מעיד על חולשה, וחולשה אינה כישלון״

קמתי בבוקר שערי סתור על פני והאיפור נמרח על פני ככה שלא נראה טוב כמו שזה מה נראה אתמול או לפני כמה שעות לפחות , התקלחתי שטפתי את פני ואת שערי הארוך , היה לי קשה לראות את גבריאל ככה אתמול שמישהי אחרת מנשקת אותו נוגעת בו אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה

השקט בחדר היה כמעט מוחלט כשהטלפון שלי התחיל לצלצל. הבטתי במסך וראיתי את מספר בית השיקום שבו שהתה סבתא שלי. הלב שלי פעם בחוזקה כשעניתי.
"שלום, מדברת נטליה," אמרתי, מנסה להישמע רגועה.

"היי נטליה, זו מריה מבית השיקום," אמרה האחות בצד השני של הקו. "רציתי לעדכן אותך שיש לך חשבונות שלא שולמו עבור הטיפולים של סבתך."

הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת. הכסף תמיד היה בעיה, ועכשיו זה רק החמיר. "כמה אני חייבת?" שאלתי בקול שקט.

"זה מסתכם ב-7000 דולר," אמרה מריה. "אנחנו מבינים את המצב, אבל אנחנו צריכים את התשלום בהקדם."

סגרתי את הטלפון ונשענתי לאחור, מרגישה את הלחץ מכביד עלי. איך אני אמצא את הכסף הזה עכשיו? דפיקות בדלת החדר שלי שוב קטעו את מחשבותיי. "כן?" קראתי.

הדלת נפתחה וגבריאל נכנס פנימה, מביט בי במבט חודר. "שמעתי את השיחה שלך," הוא אמר בקול רגוע אך תקיף. "יש לך בעיה כלכלית?"

נאנחתי. "זו סבתא שלי," אמרתי. "היא בבית שיקום בגלל האלצהיימר, ויש לי חשבונות שלא שולמו. אני לא יודעת מאיפה אני אמצא את הכסף."

גבריאל התקרב אלי, פניו חסרות רגש. "אני יכול לשלם את החשבונות שלך," הוא אמר בפשטות.
הבטתי בו בהפתעה. "בתמורה למה?" שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח.

חיוך קל עלה על פניו. "בתמורה לכך שתישארי באחוזה ותהיי חייבת לי" הוא אמר בקול רגוע אך תקיף.

"מה אני אהיה חייבת לך?" שאלתי, מרגישה את הלב שלי מתכווץ.
"זה יישאר חשבון פתוח מי סול" הוא אמר בחיוך ערמומי .

הבטתי בו בתדהמה. זה לא היה מה שציפיתי לשמוע. "למה שתרצה לעשות את זה בשבילי?" שאלתי, מבולבלת.

"אני רוצה אותך קרובה״ הוא מודה בקול שקט אך תקיף
נאנחתי בהקלה, עיניי. "תודה," אמרתי בקול רועד. "אני מסכימה."

גבריאל הינהן. "נדאג לסדר את התשלום מיידית," הוא אמר. "ומעכשיו, את תישארי כאן, באחוזה. בלי סיכונים מיותרים."

הרגשתי את הלחץ יורד מעט, אבל ידעתי שהרגע קיבלתי על עצמי חוב חדש. מה שזה אומר עבורי, רק הזמן יגיד.
•••••••••

היום יש לי שיעור במטווחים עם גבריאל הוא חושב שהוא הולך ללמד אותי לירות
ועכשיו אנחנו כאן יש לו פאקינג מטווחים מתחת לאחוזה שלו, הוא לקח אותי לפה רק בשביל לצפות
אני לא מוכנה לשבת בספסל ולמחוא לו ולחיילים שלו כפיים
״אתה פשוט בלתי יאומן״ אני צועקת עליו בתקווה שישמע הוא לא שומע רק מסתכל עלי במבט ערמומי

ישבתי על הספסל במטווחים, מרגישה את הלב שלי פועם בחוזקה בחזה. גבריאל חזר עם אקדח בידו, מביט בי במבט קשוח ומזלזל  אליי ״תן לי לירות כבר , אני נרדמת פה״ הפצרתי בו ״זה מסוכן מידי את אף פעם לא החזקת אקדח אפילו״ הוא אומר , זה ממש לא נכון החזקתי אקדח ולא פעם או פעמיים אלא פעמים רבות אבל לא עמדתי לומר לו את זה גלגלתי את עיני כשהוא נתן לי מבט רושף "אני לא מבין למה את כל כך מתעקשת," הוא אמר בקול מתגרה, "את אישה, אין מצב שתוכלי לירות באקדח כמו שצריך."

נשכתי את שפתיי, מנסה לא להתעצבן מהיחס המזלזל שלו. גבריאל באמת לא יודע מי אני ומה אני מסוגלת לעשות. חייכתי חיוך צדדי, מרגישה את הביטחון עולה בי. "תן לי לנסות," אמרתי בשקט אך בנחישות.

הוא הניח את האקדח בידיי בחוסר רצון, ואני התקרבתי לעמדת הירי. הלב שלי עדיין פעם, אבל הפעם מהתרגשות ולא מעצבים. הרגשתי את כובד האקדח בידיי, את תחושת המתכת הקרה.

גבריאל עמד מאחוריי, מוכן לתקן אותי. "תתמקדי במטרה," הוא לחש באוזני, קולו היה קרוב מדי, והרגשתי את חום גופו מתנשא מעלי . אבל אני לא הייתי צריכה את העצות שלו. ברגע אחד, סובבתי את האקדח ויריתי בו בכתף.

הוא נעצר, מביט בי במבט מלא תדהמה. הרגשתי את הכוח עולה בי, השליטה זו בהחלט הרגשה משכרת "נראה לי שעשיתי עבודה דיי טובה, לא?" אמרתי, מנסה לשמור על קול רגוע, למרות שהלב שלי פעם בחוזקה.

גבריאל התקרב אלי לאט, ידו על כתפו הפצועה אבל הוא לא נפל, הוא היה חזק כמו שתמיד דמיינתי. מבטו היה מלא הערכה ואולי אפילו קצת הערצה. "אני רואה שזלזלתי בך," הוא אמר בקול רגוע אך מחושמל מכאב. "נראה שיש לי הרבה מה ללמוד עלייך." הוא תפס את סנטרי בידו כמעט מאיים עלי , התיישרתי אליו מבט כאשר הוא מורה עלי ״אל תעשי את זה שוב , או שאהיה חייב להעניש אותך״

הבטתי בו, מרגישה את הדם זורם בעורקיי. אולי אני אישה, אבל אני בהחלט לא חלשה.

M