לבבות החוטאים

פרק 21

האחוזה שקקה חיים באותו ערב. כל החיילים היו עסוקים בהכנות – התחמשות, בדיקת ציוד, הצבת עמדות שמירה. המתח היה באוויר, כבד ומוחשי. ידענו שהמאפיה הספרדית לא רחוקה מלבצע את המתקפה שלהם, וכל שנייה הייתה קריטית.

גבריאל היה שקט באופן יוצא דופן. בימים האחרונים ראיתי איך משהו מטריד אותו, אבל הוא סירב לדבר על זה. הוא לא שיתף אותי באסטרטגיות האחרונות שלו, ולא אפשר לי להיות חלק מהדיונים עם החיילים.

הלילה ירד, ואני חיפשתי אותו בכל האחוזה, עד שמצאתי אותו יושב לבד במשרדו. המבט על פניו היה רציני, אפל. כשנכנסתי לחדר, הוא הרים אלי את עיניו, ולא אמר דבר. ידעתי שמשהו שונה הערב. לא ידעתי מה זה, אבל הלב שלי התכווץ מרוב תחושת הבהלה שפתאום תקפה אותי.

"מה קורה?" שאלתי, מנסה לשבור את השקט הכבד ששרר בינינו.

"את צריכה לנוח," הוא אמר בקור רוח, בלי להרים את קולו, אבל בצורה ברורה וחדה.

"גבריאל, אני לא יכולה לנוח עכשיו," עניתי בעצבנות. "אתה מתנהג כאילו אני ילדה קטנה שצריכה לשבת בחדר בזמן שהגדולים מדברים."

הוא לא ענה מיד. לקח נשימה ארוכה, ואז הרים כוס משקה מהשולחן והגיש לי. "קחי, תירגעי."

לקחתי את הכוס מהיד שלו, אף על פי שחשד קל חלף בי. אבל הכעס שבתוכי גבר על התחושה הזו. לגמתי מעט מהמשקה והנחתי אותו חזרה על השולחן בכוח.

"אני לא מתכוונת לשבת בצד. אני חלק מזה בדיוק כמוך."

הוא התבונן בי במשך כמה שניות, שוקל את המילים שלו בקפידה, ואז ענה בקור רגוע, שהרגיז אותי עוד יותר. "לא, את לא." המילים שלו היו קרות ומחושבות

"אני לא אתן לך להישאר כאן," הוא הוסיף, קולו נחרץ. "לא תישארי כאן בשביל להיפגע."

ניסיתי לענות, להרים את קולי מולו, אבל אז קרה משהו מוזר. התחושה בגוף שלי התחילה להשתנות. העולם סביבי החל להיטשטש, והכעס שלי התפוגג כשהגוף שלי הפך כבד. התחלתי לאבד את שיווי המשקל, ועיניי נעצמו באיטיות.

"גבריאל... מה..." המילים יצאו ממני חלשות, חנוקות. הגוף שלי נפל ללא תחושה וידיים חזקות החזיקו אותי

הבנתי מאוחר מדי מה קרה. הוא הרדים אותי. לא האמנתי, אבל הוא עשה את זה – שם משהו במשקה.

ראיתי אותו מתקרב אליי, אוחז בי כשהגוף שלי התחיל לקרוס. "תסלחי לי, נטליה," הוא לחש לי באוזן, בקול כבד. "אני לא אתן לך להיפגע."

עיניי נעצמו, והעולם סביבי נעלם בשחור מוחלט.

כשהתעוררתי, לא הייתי בחדר שלי. אני לא הייתי אפילו באחוזה. כל מה שידעתי היה שאני במקום זר לחלוטין. התקרה הייתה גבוהה, עם עיטורים ישנים של אחוזה עתיקה, והקירות היו מלאים בתמונות שלא הכרתי. לקח לי רגע להבין – גבריאל שלח אותי מכאן.

מיד קפצתי מהמיטה, ראשי הסתובב מעט מהתנועה הפתאומית. הכעס שצף בי היה עצום. הוא הרדים אותי, הביא אותי למקום אחר נגד רצוני, והשאיר אותי כאן כשהוא נלחם לבד.

רצתי לדלת בחיפוש אחר דרך לצאת מכאן. ברגע שפתחתי אותה, אישה מבוגרת עם שיער אפור עמדה שם. "שלום, נטליה," היא אמרה בשקט, בלי יותר מדי הבעה. "גבריאל ביקש לדאוג לך כאן."

"הוא עשה טעות," עניתי, דוחפת אותה בעדינות הצידה. "אני לא מתכוונת להישאר כאן."

"אני מצטערת," היא אמרה, חוסמת את דרכי ברוגע מפתיע, "אבל אינך יכולה לעזוב. הוראות של גבריאל."

תחושת חוסר האונים הייתה בלתי נסבלת. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה גבריאל – מה הוא עושה עכשיו? האם הוא בטוח?

"את לא מבינה," אמרתי בקול נשבר. "אני חייבת לחזור אליו."

"אני מבינה," היא ענתה בשקט, מביטה בי בעיניים רכות, אבל נחושות. "אבל גבריאל יודע מה הוא עושה. הוא לא היה עושה זאת אם לא היה חייב."

עמדתי שם, מול הדלת החסומה, מרגישה את הכעס והייאוש גואים בי. איך הוא יכול היה לעשות את זה? איך הוא יכל לקחת ממני את הבחירה, לשלוח אותי מכאן בזמן שהוא נלחם על חייו ועל חיי האנשים סביבו? הוא חשב שהוא מגן עלי, אבל כל מה שהוא עשה זה לשבור לי את הלב.

הזמן עבר לאט. ישבתי על המיטה, מתבוננת בחלון ובאחוזה הזרה הזו שהפכה לבית כלא. הייתי רחוקה מהמקום שבו הייתי אמורה להיות, רחוקה מהאיש שהייתי צריכה להיות לצידו.

אבל עם כל הכעס והכאב, ידעתי למה הוא עשה את זה. זה היה מתוך אהבה, מתוך רצון להגן. הוא לא יכל לראות אותי שוב נפגעת – לא אחרי הפעם ההיא במחסן. המחשבה הזו הכבידה עליו יותר מכל דבר אחר, והוא לא היה מוכן לקחת את הסיכון הזה שוב. גם אם זה אומר להרחיק אותי בכוח.

אבל הבטחתי לעצמי, שבכל דרך שאוכל, אני אחזור אליו. גבריאל אולי ניסה להרחיק אותי ממנו, אבל הלב שלי היה איתו, בכל רגע. לא משנה כמה רחוק הוא ישלח אותי, אני אחזור. אני לא אעזוב אותו.