ברית של שתיקה

פרק 5

אני מתעוררת מצלצול הטלפון , עיני נפקחות בחוסר רצון .
הצצתי אל המסך ושמו של של ליאם מופיעה .
פני התקשחו מייד .
"השעה שש וחצי" מלמלתי ברוגז אל הנייד "תהיי מוכנה . עוד עשרים דקות אני למטה" השיחה מתנתקת .
קצרה, ישירה וכרגיל מצידו - חסרת אמוציות .
אפילו ל 'בוקר טוב' לא זכיתי .
החשק להישאר במיטה החמה מגרה אך אני יודעת שאין לי ברירה .

קמתי מהמיטה וזרקתי מבט מהיר במראה .
העיניים החומות שלי נראות מעט עייפות , אבל אני לא נותנת לזה לעצור אותי .
במהירות אני מוציאה בגדים מהארון , הפעם מנסה לשמור על נוחות . חולצה לבנה פשוטה עם ג'ינס כחול שמדגיש את הגזרה הנשית שלי אך לא מושקע מדי .
עברתי על שערי במיומנות , נותנת לגלים החומים ליפול בחופשיות .
כמעט ויתרתי על איפור אך לבסוף הוספתי מעט מסקרה ושפתון ורדרד שקוף .
חיפשתי את נעלי במהירות , גוררת אותם בשקט כדי לא להעיר את חברתי הישנה .

ברגע שיצאתי החוצה , ליאם חיכה כבר בתוך רכבו היוקרתי שחנה לצד המדרכה . הוא מקיש באצבעותיו על ההגה בקצב עצבני .
נכנסתי אל הרכב מבלי להוציא מילה , שומרת על קור רוח .
רק אתמול חתמנו על חוזה מזויין והיום אני נוסעת איתו ואין לי מושג לאן .
מצויין . פשוט מצויין .
"בוקר טוב" אמר ליאם , מביט בי לרגע ואז חוזר להתמקד בכביש . "בוקר" עניתי קצרה .
עיני מצטמצמות "לאן אנחנו נוסעים ?" "לקניון" "ומה נעשה שם ?" אני חולצת ממנו מידע "תמיד יש לך כל כך הרבה שאלות ?" הוא נאנח "אמרתי לך שתצטרכי להחליף את המלתחה שלך" ענה , קולו נותר קריר והוא מצית את כעסי "אני עדיין לא מבינה את עניין האישו עם הבגדים שלי" כעסי מטפס בגרוני "הוא לא מתאים לסגנון שלי" "אתה בוחר בנות זוג על פי לבוש ?" הרמתי גבה "זה חשוב" הוא מסביר ואני מגלגת את עיניי על התשובה המאכזבת שלו "יש לך בעיה עם העיניים ?" הוא מחייך ואני מרימה גבה מנסה להבין את כוונתו "את כל הזמן מגלגלת אותם" הוא מסביר "הא כן , זה כי אני מוצאת אותך כטיפוס בלתי נסבל" הסברתי . והוא מגחך .
"ההורים שלי לא יאמינו שאת הבת זוג שלי כל עוד את נראית ככה" הוא ענה ברוגז "איזה כיף להיות להיות הבת זוג שלך" סיננתי "אני לא מאמינה" לחשתי לעצמי וחיוך מתגנב על שפתיו .

שאר הנסיעה עוברת מתוחה עד הגעתנו לקניון .
כשאנחנו נכנסים פנימה ליאם מוביל אותי היישר אל תוך חנות יוקרתית , שם הוא ניגש אל אחת העובדות ומבקש ממנה לעזור לי .
הכעס עולה בי שוב , אבל הפעם אני בולעת אותו , לא רוצה לגרום למהומה במקום ציבורי .
"לכאן אתה לוקח את כל ה 'חברות' שלך ?" עקצתי בקריצה , הוא נאנח "תעשי את זה מהר בבקשה"הוא מתיישב בכורסא באזור ההמתנה , מוציא את הנייד שלו ונראה שקוע בענייניו .
מרוחק , שקט , כאילו כל העניין הזה לא ממש מעניין אותו .
בזמן שאני מודדת את הבגדים אני מביטה בו . משוחח בטלפון , הולך מצד לצד .
שוב ושוב אני יוצאת מתא המדידות בכל פעם לבושה אחרת ותמיד הוא מסמן לי לחזור לתא . זה לא זה .
כעסי מטפס בתוכי , מרגישה כאילו אני רק כלי בידיים שלו , חסרת משמעות , חסרת זכויות .