קטעים שעולים לי לראש✨

50. האויב שלי.

אני פותחת את דלת ביתו באגרסיביות "למה אתה עושה לי את זה?" צרחתי עליו בתסכול, הוא הסתובב לכיווני וחייך חיוך שטני ומגעיל "מה עשיתי לך? למה אתה מתייחס אלי ככה? למה זה מגיע לי?" צרחתי ביאוש ובכי. הוא רק הסתכל עלי כמו פסיכופט והעביר את ידו על פני "אל תיגע בי חתיכת פסיכופת מגעיל" צרחתי, ראיתי שורידיו מתחילים לצאת החוצה מצווארו וידיו מתכווצות לאגרופים "אני שונאת אותך! אני שונאת אותך אדוארד!" צרחתי והלכתי לכיוון היציאה אך יד משכה אותי "אליס אל תעצבני אותי!" הזהיר "תעזוב אותי!" דרשתי וניסיתי להוציא את ידי מאחיזתו החזקה "אליס תפסיקי!" הוא דרש בצעקה מחרישה "די כבר אידיוט תעזוב אותי" צרחתי עליו ולא הפסקתי לנסות להוציא את ידי מאחיזתו "אליס אני נשבע לך שאם תמשיכי ככה אני אגרום לך להצטער על זה!" איים בעצבים. הפסקתי להתנגד ולהשתגע אך השינאה והכעס עדיין בערו בתוכי. "אני יכולה ללכת?" שאלתי ברוגע שלא מתאים לרגשותי כרגע "לא!" אמר בעצבים "את תשארי פה!" שוב צעק. "מה עשיתי לך?" שאלתי ביאוש כשדמעות עדיין זולגות מעיניי "אליס שקט" אמר ושתקתי. הוא השאיר אותי בביתו, במיטתו, ולא נתן לי לזוז. גם בלילה נשארתי כאן אך לא נרדמתי ולו לשניה אחת. הדמעות לא הפסיקות לצאת מעיני ששורפות ויבבות חלשות יוצאות משפתי. רק כאשר הגיע הבוקר ואור החל למלא את החדר הדמעות כבר התייבשו על לחיי והתחלתי להרגיש עייפה, עיניי נעצמו בעצמן והמציאות סוחפת אותי לשינה, כאן.
על מיטתו של אדוארד.
האויב והבריון שלי.