יותר מידידים

פרק 39- רגעים של חיים

נקודת מבט דניאל:

המים החמים זרמו מעליי והרטיבו את כל גופי, נתתי להם לשטוף ממני את כל הזיעה מהאימונים, עצמתי את עיניי ונרגעתי מתחת לזרם, בזמן שכנראה יש תור של לפחות חמישה בחורים לאותו תא המקלחת שתפסתי כרגע.

"האנטר!"

זה היה קול, השותף שלי ושל קאי לחדר.
כנראה שהוא חסר סבלנות ומחכה למקלחת.

"דקה יוצא!"

"הטלפון שלך לא מפסיק לצלצל, אתה מוכן לבוא להשתיק אותו כבר?"

נאנחתי וסגרתי את זרם המים, ואז לקחתי את המגבת מהמתלה, כרכתי אותה סביב מותניי ויצאתי.

ריח הסבון והזיעה עמד באוויר כשהמוני בחורים עמדו בתור למקלחות, חלקם מפטפטים בציפייה, אחרים נראים עייפים מהאימון. פילסתי את דרכי בין כולם, מתעלם מהשיחות ברקע ומהתנועה הסואנת.

"גבר, לא מפסיקים להתקשר אלייך, זה משגע לי את השכל." התלונן קול מהמיטה שלו כשנכנסתי לחדר, הוא צנח עליה ושכב עם ידיים מאחוריי הראש כשהוא לבוש בבוקסר בלבד, היינו היחידים בחדר כי ניק וקאי היו בתור למקלחות.

לקחתי את הטלפון מהשידה, והוא צדק, היו שמונה שיחות שלא נענו בזמן שהייתי במקלחת, נבהלתי כשראיתי את שמו של דילן על המסך.
הוא בחיים לא מתקשר כל כך הרבה אם זה לא חשוב.

בטני התהפכה והייתה לי תחושה רעה כשעניתי לשיחה והצמדתי את הטלפון לאוזני, ובאותו זמן ראיתי שקול קם ויצא מהחדר.

"דניאל?"

התחושה הרעה שלי הוכפלה עכשיו, הוא תמיד מתחיל את השיחה ב'האנטר' ולא 'דניאל', בנוסף לקול הלחוץ שבקע מהטלפון שלו.

בלעתי את רוקי ומלמלתי "קרה משהו?" בקול שלא הסווה את החשש שלי.

"אתה חייב לחזור, האנטר."

"מה?"

"אני... לעזאזל," הוא נאנח בקול ושמעתי את נשימותיו הכבדות, וברקע היו כמה מלמולים ואז רעש של סירנת אמבולנס. "זה לא לטלפון, אתה וקאי חייבים לתפוס טיסה ולחזור לפה."

קפאתי.
עיניי נפערו בתדהמה והטלפון עמד להחליק מהידיים שלי, שכבר רעדו ללא שליטה.

"איפה אתה, דילן?"

"אני באמבולנס," הוא הסביר, ועכשיו הבנתי שקול הסירנה ממקודם הוא לא סתם של אמבולנס חולף כמו שחשבתי והלב שלי נעצר. "לוקחים את קים לבית חולים. דניאל, אני רציני, אתה חייב לעלות על טיסה לכאן."

עכשיו, הטלפון נשמט מידיי.

לא טרחתי להרים אותו, עמדתי בחדר וניסיתי לעכל את המילים שהמשיכו לחזור על עצמו בראש שלי.

"לוקחים את קים לבית חולים."

הנשימה שלי נעשתה קטועה והרגשתי שהקירות עומדים לסגור עליי. זה כאילו נכנסתי לתוך סיוט.