יותר מידידים

פרק 12- מה אנחנו?

נקודת מבט קים:

בערך כשעה לפני שדניאל היה אמור לבוא החלטתי ללכת לחדרה של היילי, היא לא מסכימה לדבר איתי מאז שסיפרתי לאמא.
דפקתי בדלת חדרה וכמה שניות לאחר מכן קולה נשמע. "פתוח!"

פתחתי את הדלת באיטיות, אבל לא נכנסתי לחדר אלא נשארתי בפתח.
היילי שכבה על הרצפה, ראשה שעון על מרפקיה וממש ליד היה דף עם סקיצה של אישה, בינתיים היא עיצבה לה רק את החלק העליון בשמלה, בצבע כחול ללא כתפיות.
היא העיפה מבט לעבר הדלת, וכשהבחינה שאני זו שנמצאת שם התעלמה והמשיכה לקשקש על הדף בעיפרון שהיה מעל אוזנה.

"זה ממש יפה, היילי." סקרתי את הדף עם האישה.

מסביב להיילי על הרצפה עפרונות צבעוניים היו מפוזרים יחד עם כל מיני מוצרי ציור.

"תודה." היא מלמלה ביובש.

היא עדיין כועסת עליי.

"די, אני לא רוצה שתכעסי עליי." נאנחתי בעצב והתיישבתי על הרצפה. "זה היה רק לטובתך."

"טוב." היא המשיכה למלמל בכעס ולהרהר לגבי הציור שלה.

"מה ציפית שאני אעשה?" שאלתי בחוסר אונים ותסכול מוחלט.

"לא ציפיתי שתלכי להלשין לאמא."

אני רק רוצה את הקשר שלי ושל אחותי בחזרה.

"היילי, אני באמת עשיתי את זה רק לטובתך. את אחותי הקטנה, אני לא מוכנה שיקרה לך משהו." ניסיתי להסביר לה את המצב מנקודת המבט שלי. "הדבר האחרון שאני רוצה זה שתכעסי עליי, ואולי יקח לך יותר זמן להבין, אבל באמת שזה היה רק לטובתך."

"אין לך זכות לדבר, הגוף שלך יפה." היא קבעה והפסיקה לצייר לרגע. "אני רק רציתי גם להיות יפה."

הרגשתי כאילו מישהו לקח את הלב שלי וריסק אותו לחתיכות.

"זה מה שאת חושבת על עצמך?" שאלתי בעצב. "היילי, את כל כך יפה. את חייבת להכניס את זה לראש שלך."

"קים תפסיקי לשקר לי, אני כבר לא בת שבע." היא דרשה בעצבים ומעכה את הדף שעבדה עליו עד עכשיו לכדור, זרקה אותו לפח והתחילה מחדש.

הסתכלתי על כדור הנייר שבצבץ מהפח. "אני נשבעת לך שאני לא משקרת." הנחתי יד על ליבי. "ליאם הוא חסר שכל רציני, את מבינה אותי?"

"חצי מהבנות בכיתה שוקלות פחות ממני." היא ציירה עיגול חדש על הדף בשביל הראש והמשיכה לגוף. "היום הן דיברו על זה, ואני שוקלת יותר מהן בשלוש קילו בערך."

"המשקל שלך נורמלי לילדה בגילך." הייתי מוכרחה לגרום לה לשנות את החשיבה שלה. "אותך לא מעניין מה קורה בחיים של הבנות האחרות. כל עוד את בריאה הן יכולות ללכת לעזאזל."

"איך אף פעם לא אכפת לך מה אומרים עלייך?" קנאה השתחלה לקולה.

"כי מה שהם אומרים לא מעניין אותי, אני יודעת מה אני שווה." הבהרתי לה. "בדיוק כמו שאת אמורה לדעת."