יותר מידידים

פרק 40- אהבה ממבט ראשון

נקודת מבט דניאל:

השירים החלשים מהרדיו ריחפו בחלל והאנשים הלכו ברחובות בחוץ, ולעומת האוויר הלח באוויר אצלי היה נעים בגלל המיזוג.

"היי יפה אחת." קראתי כשקים נכנסה למכונית, היא סגרה את הדלת וחגרה את עצמה.

"היי חתיך." היא חייכה אליי, חיוך שראיתי שעשתה בשבילי ולא היה חלק מהמצב רוח שלה.

"איך זה היה הפעם?" שאלתי, והיא נאנחה בתגובה. זה היה בדיוק מה שציפיתי שתעשה, כמו כל פעם.

"התשובה שלי לא השתנתה משבוע שעבר, דני."

עכשיו אני נאנחתי.

הקבוצת תמיכה באמת תוכל לשפר את המצב של קים, אבל היא לא מאמינה בזה ובגלל זה לא לוקחת את המצב ברצינות. אין עדיין שיפור משמעותי אצלה, אבל אני בטוח בזה שזה יעזור, והיא לא.

התאריך היה השביעי בפברואר, ולמרות שעבר כבר חודש מאז ניסיון ההתאבדות שלה המצב שלה לא שונה כל כך. היא בילתה שבועיים בבית החולים, כדי שתהיה לה השגחה צמודה ובנוסף תטפל במחלה שהייתה לה, לא רק הנפשית אלא גם הפיזית. היא התחילה ללכת לפסיכולוג, ובשבוע שעבר היא הלכה פעם ראשונה לקבוצת תמיכה.

נאלצנו לחזור להגיע לבית הספר, ואני קאי וסופיה דואגים שהחבורה של מיילי לא תציק לה. הבנות כמעט ולא מגיעות לבית ספר, ובימים שכן, היא רק מתעלמות מהקיום של קים.

קים סיפרה שיש שם נערים בסביבות גילינו, חמש עשרה עד שמונה עשרה. אבל קים זאת קים, ואחרי שלא הרגישה שזה יעזור לה כי המצב שלה אבוד היא קמה והלכה, לאחר שעבר רק חצי מפגש.
השבוע שכנעתי אותה ללכת שוב, והיא לבסוף נכנעה.

"את לא נותנת לזה הזדמנות, מלאך."

"אין למה." היא נשענה לאחור במושב, והרגשתי איך המתח מתבצר באוויר. "זה סתם מטומטם. יושבים במעגל במשך שעה שלמה ומדברים." התלוננה, ואז הוסיפה, "והמדריכה דפקה לי מבט אחרי שלא רציתי לשתף מה עוזר לי להירגע בשעת לחץ, כי סליחה באמת שאני לא מעוניינת ולא רוצה להיות במקום הזה."

גיחכתי בשקט, ואז התנעתי את המכונית והתחלתי לנסוע. קול השאגה היה היחיד שהשתרר באוויר לכמה שניות, עד ששאלתי, "יש שם ילדים נחמדים לפחות?"

"כנראה. הייתי עסוקה בלחשוב אם כדאי לי לברוח מהחלון או להתקשר אלייך ולשכנע אותך לבוא לקחת אותי, ככה שלא ממש הקשבתי." היא הרימה את רגליה והניחה אותן על לוח המחוונים, ואני נאלצתי להתמקד מאוד בנהיגה כדי לא לעשות תאונה.

"קים, אני יודע שאת לא רוצה ללכת למקום הזה, אבל את חייבת להתחיל לשתף פעולה." הסתכלתי עליה לכמה רגעים כשהרמזור נהפך לאדום, והיא רק החזירה לי את המבט הקר והאדיש שלה. "לא, אל תסתכלי עליי ככה. את יודעת שאני צודק."