נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק ראשון - הפגישה

"לעזאזל עם הטומונה הזאת, לחשוב שהיא באמת תפרוש..." יאטו מלמל בעודו משקשק מיכל צבע בידו. "ללא שינקי, אני סתם אל לא חמוש. כמעט כאילו אני עירום. אני סתם מאכל איכותי לפאנטומים. איך אני אמור לעבוד ככה?!" הוא קרא והחל לרסס על אחד הקירות בפארק בעזרת המיכל. כשסיים, הביט ביצירה שלו. על הקיר היה כתוב 'יאטו- כל הבעיות שלכם ייפתרו'.
יאטו התיישב על אחד הספסלים בפארק ושלף את הבקבוק שלו. היה זה בקבוק זכוכית, בבירור מאיזשהו יין, והוא היה מלא עד חציו במטבעות. "אני עוד אבנה לי מקדש גדול... הוא יהיה קרוב לתחנה, יגיע עם אישה, בית עם חצר... שלי." הוא אמר וחייך חיוך מסופק בעודו מחבק את הבקבוק בשמחה. אך החיוך שלו ירד כמה שניות אחר כך. אבל... אני בקושי ומקבל עבודות... חשב לעצמו והמשיך לשבת על הספסל, עד שלפתע הפלאפון שלו החל לצלצל. יאטו קפץ על ההזדמנות. "הלוווווו! תודה שבחרתם בנו, יאטו מדבר!" הוא קרא והופיע תוך שבריר שנייה מול הלקוח שלו. "תודה שבחרתם באל השליח המהיר, יעיל וזול...!" הוא קרא, ואז הבחין בלקוח. היה זה ילד קטן, בסביבות גיל החמש. "מה? ילד?! אני מאוד עסוק, אני אגרום לך לבכות אם זו איזושהי מתיחה!"
"זה לא מתיחה..." הילד מלמל והתכופף לרצפה, מרים ממנה דף נייר.
"הא?" הוא נתן אותו ליאטו. זו הייתה מודעת 'נעדר'. "וואו, זה חתול מכוער."
"אמא ואני פיזרנו אותם בכל העיר, אבל עדיין לא מצאנו אותו..."
"זו העבודה?" יאטו שאל בפקפוק. "ילד, היאטו הזה הוא אל מלחמה שחותך שדים עם השינקי שלו! והוא לא עובד בחינם!" הוא קרא, והילד רץ וחזר עם קופת החיסכון שלו. "הא?" הילד שלף מתוך קופת החיסכון כמה מטבעות, והושיט אותם לעבר יאטו במבט מתחנן.
"בבקשה..." יאטו הביט בילד שנייה ארוכה. הוא באמת רציני, מה? הוא חשב לעצמו.
"מה שמך...?"
"קייצ'י." הילד אמר.
"אם כך, קייצ'י, המשאלה שלך הגיעה אליי." יאטו ענה, ותוך שבריר שנייה נעלם משם.
"קייצ'י, אתה עוד תאחר!" לפתע אמו קראה ונכנסה לחדר. היא הלבישה אותו במעיל, חבשה כובע לראשו ועזרה לו לשים את התיק על הגב. קייצ'י המשיך להביט במודעה שהייתה בידו. "אני בטוחה שנמצא אותו. אל תדאג, אמא תחלק עוד פלאיירים ותמשיך לחפש, אוקיי?" היא שאלה אותו.
"אדון..."

~~~

"אדון? מה זה? איזה שם מוזר לחתול מכוער. באמת יש אנשים שנותנים לחיות המחמד שלהם שמות מוזרים." אמרה אחת הילדות. היא ושתי חברותיה בדיוק עברו בדרך בה תמיד הלכו לבית הספר, ונתקלו במודעה על החתול הנעדר.
"על מה את מדברת? את גם נתת לכלב שלך שם מוזר. כמו של המנהיג של זני..."
"אל תקראי לו מוזר, שינה הוא בעלי!!! הוא היה כל כך מגניב בעמדת החדשות אתמול!"
"צפיתי בזה, אבל הייאקיאקו היה לגמרי טוב יותר!"
"מה כל כך מדהים לגביו?!"
"זה גם אלייך, מה טוב כל כך בזני?!"
"היי, אל תדברי ככה על זני! זני הוא אל!"
"הייאקיאקו הוא אל!" שתי הבנות התווכחו, ולפתע שמו לב שחברתן המשיכה לבהות במודעה.
"היי היורי! מי מהם את חושבת שהוא אל?!" היורי הפנתה את מבטה מהמודעה ושלחה חיוך לחברותיה.
"אם תשאלו אותי... אני לא יכולה לענות. כי מבחינתי יש רק אל אחד..." היא מלמלה. "טונו."
"אה נכון. סליחה. טעות שלי ששאלתי."
"היא הרי מעריצת היאבקות בסתר אחרי הכל."
"הצורה שבה טונו מסתובב ומפיל את היריב בבעיטה מסובבת כאשר תופסים את הרגל שלו! בעיטת הג'ונגל המסובבת שלו!" היורי קראה בהערצה, וחברותיה הביטו בה בייאוש. "וחוץ מזה אני חייבת להסתיר את זה. אפילו לא סיפרתי להורים שלי. אם אמא שלי תגלה על התחביב שלי היא תגיד שזה 'בהמתי וזול'! אני כבר יכולה לדמיין אותה אומרת 'היורי, את בת! את תיהפכי לנערה יפהפייה שלא תביא בושה לשם המשפחה איקי! ואת תמצאי לעצמך בעל נפלא!' אמא שלי יותר מדי... מהדור הישן. חוץ מזה, אין לי אפילו מישהו שאני מחבבת." היא אמרה והביטה אל הרחוב.
הבחור בו נעצה את מבטה מיד הסיט את מבטו.
אלו תמיד הרגעים האלה כשמישהו מבחין בי. יאטו חשב לעצמו. בעוד כמה רגעים היא בכלל לא תזכור שהייתי שם. ולמרות זאת, זה כל כך מביך! "אדון!!! אדוווון!!!" הוא קרא ברחוב עם אחד הפלאיירים בידו. "אוף, זה מביך לא משנה עד כמה בקלות אני משתלב ברקע." הוא מלמל והמשיך לחפש. "אני לא יכול פשוט למצוא אחד אחר? ההבדל היחיד בין חתולים הוא הכתמים שלהם!" הוא קרא והביט בחתלתול שישב על אחד המזגנים. "המממ... זה נראה בערך באותו הגודל. יש לו גם כתמים זהים. רגע אחד..." יאטו מלמל ולפתע החתול קפץ מהמזגן והחל לרוץ. "אדון!!!" הוא קרא בעוד החתול קפץ אל הכביש. "היי, חכה!!! תפסיק לרוץ!!!" הוא קרא, ולפתע הרגיש דחיפה מאחור.
ושמע צופר של אוטובוס.
יאטו והבחורה, היורי, נפלו שניהם על המדרכה ליד הכביש, מתנשמים. מעבר לכביש, היורי יכלה לשמוע את הצעקות של שתי חברותיה.
"מה אתה עושה?!" היא צעקה על יאטו. "זה מסוכן לרוץ ככה בכביש!!! מה היה קורה אם היית מת?!?!"
"אה... כדאי לך להסתכל מאחורייך..." הוא מלמל.
"אה?" היא שאלה בבלבול, והסבה את ראשה אל הכביש.
על הכביש, מול האוטובוס, שכבה הגופה שלה, חסרת תנועה.
אחת החברות שלה מיד קפצה אל הכביש אחריה, בעוד השנייה כבר הזמינה אמבולנס. "היורי!!! היורי!!! היורי תחזיקי מעמד!!!" היא קראה בפאניקה בעוד אנשים החלו להתאסף סביבה.
"מ... מה?!?!"

~~~

כשהיורי פקחה את עיניה שוב, הדבר הראשון שהיא ראתה היו הפנים של אמה. "היורי! את בסדר?! כואב לך איפשהו?!" במהרה שתי חברותיה הצטרפו אל אמה ליד מיטת בית החולים.
"היורי!"
"אני הולכת לקרוא לאביך!" אמא שלה קראה ורצה מהחדר.
"תודה לאל שאת בסדר, היורי!" הן קראו, ועד מהרה אביה נכנס לחדר.
הוא ערך כמה בדיקות, ואז לבסוף הכריז. "הכל נראה כשורה." אמא שלה נאנחה בהקלה.
"תודה לאל!" חברותיה קראו בשמחה.
"אני מופתע. יצאת עם שריטות קלות, למרות שנפגעת ע"י אוטובוס."
"יקירי, אני מודאגת! תבצע עליה כמה בדיקות שאתה רק יכול! זה הרי הגוף היקר של היורי!" אמה קראה.
"אני חושב שמוטב שתנוח להיום."
"זה בית החולים שלנו, אז למה שלא נאשפז אותה פה ללילה?! רק ליתר ביטחון!"
"את יודעת, יש עוד מטופלים שמחכים שיתפנה לנו מקום..."
"מה קרה לבחור שהיה איתי?" לפתע היורי שאלה, מושכת את תשומת לב כולם.
"אה, היה שם...! רגע, היה שם עוד מישהו?"
"כשאני שמתי לב, היורי כבר הייתה על הכביש."
"אפילו הנהג אמר שהיה מפוקס בחתול ולא שם לב שמישהו רדף אחריו, ואז הוא פגע בהיורי."
"כן, הנהג לא הזכיר שום בחור, את בטוחה שאת לא קצת מבולבלת היורי?" אבא שלה שאל.
"אבל הוא היה שם..." היא מלמלה ונאנחה מחולשה. "אני בטוחה שהיה שם בחור..."
"כדאי שתנוחי, היורי." אמא שלה אמרה לה. "ובנות, אני מצטערת ותודה רבה שהתקשרתן. אני לא מדמיינת לעצמי מה היה קורה אם היורי הייתה לבדה!" היא קראה. "סיפרתי לבית הספר על המקרה, ואחד המורים כבר בדרך לפה לאסוף את שתיכן."
"תודה. ביי היורי, תרגישי טוב!" חברותיה קראו וכולם יצאו מהחדר כדי לאפשר להיורי לנוח.
באותו הלילה, היורי לא הצליחה להירדם. היא לא הצליחה להפסיק לשמוע קולות. "זה חסר טעם, אני רוצה לחיות!"
"לא אתן להם את הירושה שלי"
"איפה הילד שלי? אני רוצה לראות אותו!"
"מה זה הקולות האלו?" היורי שאלה את עצמה כשהתיישבה כנגד משענת המיטה שלה.
"מה את חושבת? חיחי..." היא שמעה לפתע קול, ושתי עיניים כחולות הביטו בה ממתחת לשמיכה.
היורי פלטה צרחה וקפצה מהמיטה בנהמה, מתיישבת על הספה שהייתה בחדר. הדמות יצאה ממתחת לשמיכה בחיוך. "הממ... אם את מסוגלת לזוז ככה כנראה שאת בסדר." הוא אמר והיא הביטה בו בהלם.
"אתה... אתה הבחור מהבוקר!!!"
"כן, תודה שהצלת אותי. בדרך כלל, הייתי מתחמק מהאוטובוס. אבל... את בת האנוש היחידה שאי פעם הצילה אותי. אז תודה."
"מ... מי אתה?"
"אני אהיה קוץ בתחת אם אתעסק איתך, אז אני לא אספר. בכל מקרה, זה מיותר מבחינתי להיות כאן הלילה מאחר ואין לי שינקי. אז עכשיו אנחנו שווים ואני יכול להתרכז בלמצוא את החתול ההוא." הוא אמר, ופתח את החלון.
"חכה..." היא מלמלה בעוד הוא עלה על אדן החלון וקפץ החוצה. היורי הרגישה לפתע חולשה, ורגע לפני שנרדמה מחשבה אחת התרוצצה בראשה.
מי אתה?

פירושים למושגים לא מובנים יגיעו בהמשך, ותודה שאתם קוראים! אשמח לשמוע את דעתכם (מאחר וגם אני חלק מהפאנדום) אז בבקשה, תגיבו! ^.^