נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק שישה עשר - שם

"יוקינה, אל תאמין לסיפור הזה של נורה. האוייב האמיתי שלנו... ממש כאן!" יאטו קרא, מניף את חרבו באוויר. בשנייה שעשה זאת, פאנטום ענקי בצורת פרפר התעופף מעליהם, והיורי צרחה בבהלה.
"מה זה הדבר הזה?! הדבר הזה ענק!!! זה אמור להיות פרפר?!?!" היא קראה בהפתעה. "אני מצטערת, אבל אני לא חושבת שאני יכולה לעזור לכם הפעם..."
"כן..." יאטו מלמל, מתנשף בעייפות כמו אצן אחרי ריצה. "אני אטפל בזה." הוא אמר, לוקח נשימה עמוקה וקופץ מהגג אל עבר היצור.
הוא אפילו לא התחיל להילחם בו, והוא כבר עייף... היורי חשבה בדאגה. לפתע יאטו התעטף באור כחול, והחל לדקלם.
"אתה, הרודף את הארץ של השמש העולה! בעזרת התגלותי, אני, האל יאטו, ובאמצעות סקי, משמיד ומנדה את הטומאה שלך!" הוא הכריז, וכדור האור הכחול נעלם. "שיסוע!" הוא קרא, מניף בחרבו אל עבר עינו של היצור. חתך דק הופיע על העין, והמפלצת החלה להשתולל.
הוא... הוא לא הצליח לחתוך דרכו?! היורי בהתה במתרחש באימה. אבל למה?! יאטו ויוקינה אמורים לחסל פאנטום כזה בקלות!
יאטו נחת כמה שניות אחר כך על רגליו, מתנשם. הוא הביט בחרבו, וגנח בכעס. "זה פשוט פתטי..." הוא מלמל, תופס בקצה התחבושת שעטפה את יוקינה, ומשך אותה לאחור כדי להדק אותה. אחרי כל הסבל שהוא גרם לי, עכשיו הוא נהיה אדיש? הנורה הזו מילאה את הראש שלו במחשבות, ועכשיו הוא לא מסוגל לעשות כלום! הוא חשב לעצמו. לפתע יאטו הפנה את מבטו לאחת הסמטאות, והבחין שם בדמות צעירה, מושיטה אליו את ידה בחיוך.
נורה.
יאטו הביט בה שנייה ארוכה, בעוד נורה המשיכה לחייך אליו ולהושיט אליו את ידה. יאטו נזכר במילותיה. 'אני יכולה להגן עליך.' הבחירה הייתה בידי יאטו, והוא הביט בנורה דקה ארוכה, לא שם לב לשום דבר אחר. "יאטו, זהירות!" לפתע הוא שמע את היורי צועקת, אך זה היה מאוחר מדי.
הפאנטום עט לכיוונו של יאטו, תופס בגופו בפיו וממשיך לעוף. יאטו היה עייף מדי אפילו בשביל להיאבק, ומדי פעם יכל לשמוע את מלמוליו של היצור. "מריח טוב..." לבסוף יאטו ירק אל תוך עינו של היצור, שצרח בכאב בעוד הרוק צרב אותו. הוא שחרר את יאטו, שנפל על המדרכה ועף כמה עשרות מטרים קדימה, נחבל באדמה.
יאטו, מתנשף ומלא סימני צריבה, הוציא בקבוק מים מתוך הג'קט שלו. אלו היו המים אותם לקח מהמקדש, אלו שיכלו לרפא צריבה. נורה המשיכה לצפות בנעשה, ולמרות שהייתה משוכנעת שיאטו ישפוך את המים על עצמו, היא טעתה. מה שהוא עשה הפתיע אותה.
יאטו קם על רגליו. "נורה! פשוט תעזבי כבר!" הוא קרא, ואז שפך את המים לכל אורך החרב שלו, מוודא שעל יוקינה לא יישארו סימני צריבה. "יכול להיות שהבחור הזה הוא פרחח מגודל, חתיכת חרא מפונק וחסר תועלת, אבל אני הוא זה שמצאתי אותו ונתתי לו את שמו!" הוא קרא. "סקי שייך לי! ורק הוא!" הוא הכריז, והתעטף פעם נוספת בכדור האור הכחול. "יוקינה, אני מחשל אותך מחדש!" הוא קרא, ואז זינק בכל כוחו לעבר המפלצת. "שיסוע!" הוא קרא, והחרב חדרה ישר דרך היצור, חותכת אותו לשניים. הפרפר התפוצץ בצבעי אדום ולבן, ונעלם.
היורי נאנחה בהקלה. "יאטו..." היא מלמלה בחיוך. יאטו התיישב על הכביש, מתנשם, והיורי ירדה מגג הבניין. היא ניגשה אליו והושיטה אליו את ידה כדי לעזור לו לקום, אך הוא הניד בראשו וקם לבדו.
"את תחטפי צריבה, שכחת?" הוא שאל, והם התחילו ללכת משם.
נורה הביטה דקה ארוכה בידה במבט אדיש, ואז נעלמה מהמקום. היה ברור לה שיאטו הנוכחי שונה מיאטו שהכירה, אי שם מזמן.
הוא לא בחר בה.

~~~

יוקינה, יאטו והיורי הגיעו לאחד המקדשים של טנג'ין, ולפני שיאטו הספיק להשחיל מילה היורי כבר דחפה אותו אל תוך המזרקה מלאת המים הטהורים. יאטו פלט צרחה, ושקע עם כל גופו אל מתחת למים. כשלבסוף הוציא את ראשו, צרח עליה. "היורי! תפגיני קצת יותר סימפטיה כלפיי!"
"אבל עכשיו אתה מטוהר!" היא קראה בחיוך מסופק, והוא יצא מהמים. לפתע דאיקוקו וקופוקו הופיעו, ונראו כאילו כרגע פוצצו אותם עם דינמיט. יאטו בהה בהם בתדהמה.
"מה קרה לכם?!"
"התפטרנו..." קופוקו מלמלה בחיוך מסטול.
"מה קרה לחנות?!?!" יאטו קרא. הם החלו להתווכח, ויוקינה בהה במתרחש מהצד במבט חסר הבעות.
לשינקי המסתורית ששמה נורה יש איזשהו קשר לבישאמון... היורי חשבה לעצמה. עדיין יש לי קצת חשדות לגבי יאטו, אבל... כשהוא אמר שסקי שייך לו, האם הוא התכוון בזה שהוא לא מתכוון לנטוש את יוקינה...? למרות זאת, היורי נזכרה במילותיו של קאזומה.
'אם העבריין המכונה יוקינה לא ייענש בקרוב... יאטו ימות.'
יאטו... באמת עומד למות?

אני יודעת, פרק קצר. מצטערת, החלטתי לחלק את הפרק הקודם לשניים כך שזה יצא קצר יותר. בנושא אחר- מה דעתכם על הכריכה החדשה של הסיפור? ^.^
למזלי כבר סיימתי להתארגן לחזרה ללימודים לפני כשבוע, כך שאולי יש לי זמן לכתוב עוד פרק! אני עולה לכיתה י"ב, זה לא פייר אני רוצה להיות בת ארבע עשרה כמו יוקינה! ><
טוב, זה הכל לבינתיים. נתראה בפעם הבאה!