נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק תשיעי - הצלה

"סליחה, אמא ממש מאחרת היום הא...?" מלמלה הילדה הקטנה כשהבחינה ביוקינה נועץ מבט בשעון שלו. שניהם ישבו על ספסל ברחוב וחיכו לה. השמש כבר שקעה, ורק אור מנורות הרחוב אפשר להם לראות. יוקינה לא הראה את זה, אך מבפנים הוא היה מתוח. "בטח בבית שלך ממש דואגים לך..."
"בית?" יוקינה שאל, ואז פלט אנחה. "אין לי בית." הילדה הביטה בו בעיניים רחבות.
"אז כשאמא תבוא לקחת אותי, תיכנס גם אתה לאוטו! כולנו ניסע ביחד והיא בטוח תרשה לך ל..." לפתע מתוך הצללים, הופיעה דמות שהתקרבה אליהם בריצה. "א... אמא?!" היא קראה ויוקינה סובב את מבטו אל הדמות.
"יוקינה!" הדמות קראה, וכשנעמדה תחת אור פנס הרחוב יוקינה זיהה אותה.
זו הייתה היורי.
"א... את באת לקחת אותו?" הילדה שאלה, במעט אכזבה בקולה.
"אה... בערך. יוקינה, התחיל כבר להיות מאוחר אז יצאתי לחפש אחריך! יאטו דואג לך גם!" יוקינה הפנה את מבטו ממנה בכעס.
"אז את ויאטו פשוט קדושים, יופי לכם." הוא פלט, והיורי הביטה בו בבלבול. "אני יכול לעשות מה שבא לי. אני מת כבר גם ככה, אז אין בכלל טעם לדאוג לגביי יותר!" הוא קרא בכעס.
"א... אבל יוקינה..."
"היי, תפסיקו להתווכח!" הילדה לפתע קראה. "כשאמא שלי תגיע היא תסיע את שניכם! היא תגיע ממש עוד מעט, תיכף תראו!" יוקינה, שנכנס למצב רוח רע, לא חשב עד הסוף לפני שדיבר.
"אני לא חושב שהיא תגיע."
הילדה הביטה בו באימה בעוד דמעות החלו לזלוג על לחייה. היא קמה במהירות מהספסל והחלה לרוץ אל כיוון החשיכה בבכי. "היי, חכי! אני לא התכוונתי!!!" הוא החל לרדוף אחריה, עד שלבסוף היא נעצרה בפינה חשוכה והתיישבה על הרצפה, ממשיכה לבכות.
"כמה נורא..."
"ילדה מסכנה..."
"לחשוב שהם יאמרו דבר נורא שכזה..." הילדה הרימה את ראשה למשמע הקולות.
"אל תדאגי..."
"אמא שלך כאן..."
"ב... באמת?!" היא קראה, בעוד ידיים החלו להופיע מהצללים, מסמנות לה להתקרב.
"בואי..."
"בואי אלינו..."
"בואי לאמא שלך..."
"חכי!!!" יוקינה קרא, בעוד הוא והיורי רצו לעברה.
"אסור לך להתקרב לשם!!!" היורי קראה, אך הילדה לא הקשיבה ונעמדה על רגליה. "יוקינה, תשתמש במה שיאטו לימד אותך!!!" יוקינה הגיע אל הילדה בדיוק כשהמפלצות הגיעו אליה, ובלי לחשוב פעמיים משך את ידו אחורנית ואז הניף אותה קדימה.
"גבול!!!" הילדה עפה אחורנית לכיוונו של יוקינה, בעוד המפלצות נתקעו בצדו האחר של קו הגבול. הילדה מיד לפתה את יוקינה בחיבוק מוחץ, מתנשמת מבהלה ומהדמעות.
"אני מצטער שדיברתי ככה! את בסדר?!" הוא קרא. "זה בסדר, היצורים האלה לא יכולים לעבור את הקו ולהגיע אלינו." הוא הרגיע אותה.
"איזה ריח טוב..." לפתע הילדה מלמלה.
"הא?"
"אתה... מריח כל כך טוב..." היא מלמלה שוב, מרימה אליו את ראשה בחיוך. חלק גדול מפניה היו מוכתמים בצבע סגול, כולל אחת מעיניה שזהרה בגוון מפחיד.
היא הייתה נגועה.
יוקינה עף אחורנית בצרחה, והביט בילדה באימה. הוא היה משותק. "אתה מריח ממש טוב..." היא מלמלה, מושיטה את ידיה קדימה, הולכת לכיוונו. "תן לי להריח אותך עוד קצת..." היא מלמלה שוב, ולפתע הגבול החל לרעוד. היורי נזכרה במילותיו של יאטו.
אם הגבול נהרס, אתה תיאכל על ידי פאנטומים.
"יוקינה!!!" היא קראה, רגע לפני שהגבול התמוטט, והפאנטומים דהרו לכיוונם.
חשכה אפפה את יוקינה, שהביט קדימה באימה.
לפתע הוא הרגיש דמות קופצת עליו ומושכת אותו לאנשהו. זו הייתה היורי. כל הפאנטומים, כולל הילדה, התגבשו ליצור אחד שהחל לרדוף אחריהם במהירות. יוקינה התמקד לבסוף ויצא מהטראנס אליו נכנס, ושני בני הנוער החלו לרוץ. יוקינה המשיך להביט אחורנית בעוד היורי משכה אותו קדימה בניסיון נואש להציל אותו. דמעות נוצרו בעיניו של יוקינה כשדמיין את פניה של הילדה.
לפתע יוקינה החל להתנגד וניסה להשתחרר מאחיזתה של היורי. "צריך לעזור לה!!!"
"יוקינה אתה לא יכול להציל אותה!!! היא כבר נאכלה על ידי הפאנטומים, צריך לרוץ!!!" היא קראה בכאב, והדמעות בעיניו של יוקינה החלו לזלוג על לחייו.
"אני רוצה... להציל אותה..." הוא מלמל, בעוד היורי המשיכה לגרור אותו משם בכוח. לבסוף יוקינה פלט אנקת כאב, ואז סובב את ראשו והמשיך לרוץ בעוד הכאב מתפשט על פניו.

~~~

"י... יוקינה?" היורי שאלה ברגע שהצליחו להתחמק מהמפלצת. יוקינה שכב על ספסל בעיניים סגורות ובמבט מדוכא, בעוד ראשו שכב על ברכיה של היורי. הוא פקח לבסוף את עיניו והביט בה. "אתה בסדר...?" הוא פלט אנחה קטנה. "אל תדאג, לא נעקצת ע"י הפאנטומים בשום מקום."
"ומה לגבי הילדה הקטנה ההיא...?" הוא שאל, והיורי הרכינה את ראשה.
"אני מצטערת, זה היה בלתי אפשרי..." שניהם שתקו לרגע קצר.
"זה בסדר." הוא אמר לבסוף בטון אדיש. "היא גם ככה לא הייתה בחיים..." הוא מלמל, ואז דמיין פעם נוספת את פניה המחייכות מלאות התקווה.
יוקינה עצם את עיניו בכוח, ותפס בקפוצ'ון שלו, מושך אותו כך שיכסה את עיניו. "זה הכל באשמתי. אני דחפתי אותה ממני." הוא מלמל בכאב, והיורי הביטה בו במבט מלא רחמים. יוקינה החל לבכות שוב, אך בשקט, והיורי הניחה את כף ידה על הקפוצ'ון שלו, משתדלת להרגיע אותו.
"היורי, העיניים שלי אדומות?" יוקינה שאל כמה זמן אחר כך, כששניהם החלו ללכת.
"לא, לא נראה לי."
"יופי, אל תעזי לספר ליאטו מה קרה, או שאני אהרוג אותך!" הוא קרא בכעס והיא צחקקה.
"אני לא אספר..." היא מלמלה, ואז שניהם השתתקו לרגע קצר. "יאטו גם דאג לך מאוד, אתה יודע..."
"כן בטח, אין מצב! הוא בטח אפילו לא חיפש אותי!"
"אני דווקא בטוחה ש..." היורי החלה לומר, ואז לפתע הבחינה ביאטו ישן על הספסל בתחנת האוטובוס.
תחנת האוטובוס בה הם ישבו באותו הבוקר.
ברגע שהיורי ויוקינה התקרבו אליו, הוא התעורר והביט בהם בישנוניות. "הנה אתם... חיכיתי..." הוא מלמל בחיוך קטן.
"אתה אפילו לא חיפשת אותו?!?!" היורי קראה בכעס והוא התיישב במהירות.
"בטח שחיפשתי!!! מה, לא רואים עליי?!?! אני פשוט... לא מרגיש כל כך טוב אז..."
"אתה אמור להיות זה שמשגיח ומטפל ביוקינה, לא ככה?!?!" היורי קראה בכעס. "רק לידיעתך, הוא ממש פחד קודם!!! ולמרות שהוא היה מבוהל, השארת אותו לגמרי לבדו!!! אפילו שהוא רק ילד קטן!!!" יוקינה הביט בה בפוקר פייס. היא הרי הייתה מבוגרת ממנו רק בשנה.
"אני טעיתי לגביך. לא הייתי צריכה להאמין בך ככה." היא אמרה, ואז נעמדה מולו בעודה תופסת בזרועו של יוקינה.
"מעכשיו, אני אטפל ביוקינה במקומך!!!"

למה אתם לא מגיבייייייים??? :(
אני ממש רוצה לדעת מה עובר לכם בראש כשאתם קוראים את הסיפור, גם ככותבת וגם כמישהי שמאוד מתחברת לנורהגאמי! בבקשה תגיבו! אני אשמח לדעת מה אתם חושבים על הדמויות, על העלילה או על הסיפור בכללי!
(דרך אגב, עדיין לא אמרתם לי אם האורך של הפרקים מקובל עליכם, אז שוב, תגיבו!)