Criminal

פרק 3

אמש, שחזרתי מהמשימה, עליתי להודיע לרייבן שהגעתי והוא כמובן שאל אותי איך היה והאם הוא מת, לגמרי.
עניתי על כל השאלות ששאל, וכנראה שתפסתי אותו ביום טוב כי היום אני נשארת באחוזה. אני מחליטה לעלות רק בשביל הארוחות ולמקרה ורייבן יקרא לי.

אני קוראת את אחד מספרי המתמטיקה שנמצאים בחדרי, כן אני יודעת, מתמטיקה, אבל תתפלאו יש לי רק סיפרי לימוד בחדר ואם יש לי זמן חופשי אז לפחות שאנצל אותו ללמידה.

אני מתחילה להיות רעבה שאני נמצאת באמצע ספר היסטוריה, הספר הכי מעניין שיש לי בחדר, פחות או יותר.
אני עולה במדרגות אל המטבח במטרה לאכול תפוח או מעדן, ואם בכלל הראה שם את הטבחית אז אני יאכל את מה שהיא הכינה, אף פעם לא אהבתי לאכול אוכל שהיא מכינה, לא הרגשתי בנוח אם זה, ידעתי שהיא מוחזקת פה בניגוד לרצונה, וזה כאב לי בכל פעם להכניס את האוכל הנפלא שלה לפה שלי, אוכל שהיא מכינה ללא חשק.

למזלי הטבחית לא הייתה במטבח אז אכלתי לי תפוח אחד, בתקווה שזה ישביע אותי ואני יוכל ללכת לחזור לקרא בחדר, כמו שתיכננתי.

״יש למשפחה שבוע!... הבעיות שלהם שוות לי לתחת!..״ זאת המשפחה של האיש אני מניחה, וגם אם לא אני חייבת לעזור להם לשלם את הכסף, אני עדיין לא יודעת איך אבל אני אצטרך לחשוב על זה, אני צריכה חפץ כלשהו יקר, שהוא ברשותי, שאני אקבל עליו מלא כסף.
---
״זה היה מזעזע.״ אני מספרת לחברתי, השרשרת. אני מוצאת את עצמי בוהה בשרשרת, היא נראת ממש יקרה ושלא נשכח גם שהיא ממש ישנה, אני מאמינה שאני יוכל למכור אותה, למרות שזה יהיה הדבר הכי קשה שאני עומדת לעשות בחמש שנים שאני נמצאת פה.

אני מתלבשת במהירות, לובשת את החצאית הראשונה שראיתי שהייתה בצבע אדום ואת הטישרט השחור עם תמונה של גולגולת מצוירת עליה. זה הבגדים שהם מספקים לי, בשמחה הייתי לובשת ורוד, אני חושבת לעצמי במירמור ונועלת את נעליי הוואנס השחורות שלי ומיהרתי לכבוש את הכובע האדום, שאחד מהתנאים בשביל שאני יצא מהבית היה לשים כובע בשביל שלא יזהו אותי, ולי אין בעיה עם זה כל עוד אני יוצאת.

אני עולה במדרגות עד המשרד של רייבן, ליבי דופק בקצב מהיר ואני רק חושבת על כל הטוב שאני יוכל לעשות עם הכסף, זה עוזר לי להתגבר על הפחד ולדפוק בדלת, מחכה שיפתח או שיגיד שאוכל להיכנס.

״את יכולה להיכנס״ רייבן צועק מתוך המשרד ואני ממהרת לפתוח את דלת החדר ולהתיישב בכיסא הכחול, מולו.

״אני יכולה לצאת, בבקשה?״ אני שואלת לאחר שאני מברכת אותו לשלום והוא מגיע ישר לעניינים ושואל למה הגעתי, בקולו הקר.

״למה?״ הוא שואל, עקשן שכמוהו, אם אספר לו הוא ירצה לראות את השרשרת ויקח אותה לעצמו ואז לא אוכל לעזור לאף אחד, רק בחלומות שלי.

״אני מבטיחה שאספר שאחזור.״ אני מבטיחה לו והוא חושב על זה מספר שניות לפני שמהנהן בהסכמה, הסקרנות אכלה אותו.