Criminal

פרק 12

״אי פעם הרגשת כאב ענקי בחזה?״ אבי שאל את הדמות של האיש שכמו אבי לבוש בלבן.

״שירו בי.״ הוא אומר ואבי מניד בראשה לשלילה, לא לזה הוא התכוון.

הכאב בחזה שלי לא עוזב אותי כשנשמותיו של ויל נוגעות בעורי וגורמות לתחושה של עלייה בבטני עם עיקצוצים.

ידיו של ויל נמצאות מתחת לגופייתי ואני שואלת את עצמי מתי הוא הספיק, אך עוזבת את זה כשידיו זזות, עולות ויורדות. הוא עדיין ישן, אני חושבת לעצמי.

שוב התחושות המעיקות האלה ואני רוצה להעלם. בטני עולה ויורדת, עושה היפוכים ושמיניות בעוד ליבי פועם בחוזקה ואני רק רוצה להתקרב אליו.

אני מונעת זאת מעצמי ומנסה להירגע מהתחושות האלה, אני בטח חולה. אבל לא ידעתי שחולים מרגישים טוב כל כך ועם זאת גם תחושת מועקה.

אני עוצמת את עיניי לאחר שהבחנתי בשעון של הקיר והשעה שלוש בלילה.

אני לא מצליחה להרדם ורואה שעברו עשרים דקות. אני מסתובבת וכמעט שוכחת שויל ישן לידי. פניי מול חזהו החסר חולצה ואני מרגישה את הלב שלו פועם. לפחות הוא חיי. אני מגחכת בשקט.

אני מניחה את ידי מסביבו ומנסה להירדם ככה, לפחות בבוקר אוכל להאשים אותו.

היד שלו יורדת אל הישבן שלי ואני מאדימה כשהוא מקרב אותי אליו. אני זזה באי נוחות.

התחושה רק מתחזקת ולפני שאני מצליחה להבין מה קורה אני מתחילה לבכות, אני קמה מהמיטה במהירות מנסה לא להעיר את ויל שישן ונראה כמו נער חסר דאגות.

אני יורדת במדרגות אל הסלון. השעה רבע לארבע כשאני שוכבת על הספה בלי שמיכה בקור שמקפיא את כל גופי.

אני מניחה את ראשי אל ידיי שהדמעות לא מפסיקות לרדת. מה קורה לי? אני לא רוצה בזה, אני רוצה להיות בריאה שוב. אני רוצה לצחוק ולחייך בלי התחושה המעיקה הזאת.

אני בוהה בתיקרה ולבסוף מרגישה את עיניי נעצמות עד שאני נופלת לשינה עמוקה.
---
״צריך ללכת.״ אני שומעת את קולו של ויל מעליי ואני מסתובבת בספה שהייתה נוחה.

״אם את לא קמה אני ארים אותך ואת תצאי ככה.״ הוא אומר ואני ממשיכה לעצום את עיניי.

אני לא רוצה לראות אותו, משום מה הלב שלי פועם רק למשמע קולו או מחשבה אליו.

אני מנסה להשאר חזקה ולא לקום כשהוא מרים אותי על ידיו והלב שלי פועם במהירות.

למה לא קמת? אני מנסה להזכר. עכשיו זה יותר גרוע, הוא עושה לי משהו, אני בטח אלרגית לבושם שלו או אליו.

הוא מניח אותי במושב המכונית שליד הנהג ואני מזהה את הריח של האמר, בטח הוא הספיק לקחת אותו.