Criminal

פרק 7

"את טיפשה או שאת עושה את עצמך?״ וויל יורק את המילים אל פניי כאשר הוא דוחף אותי באכזריות בחזרה לתוך האמר.

״אל תצעק עליי!״ אני דורשת בצעקה.

״את פשוט בלתי אפשרית! את משוגעת על כל הראש, תגידי תודה שלא הרגתי אותך עדיין.״ המילים שלו ננעצות בליבי ומכאיבות משום מה, אך אני עוטה מסכה אדישה ומתאפקת לא לירוק בפניו.

״אני ממש מצטערת שאני לא רוצה לרצוח אנשים כמוך, ואני לעומתך לא עומדת להנות מזה!״ אני אומרת בלחש, מנסה לא להוציא את הדמעות שצורבות בעיניי.

״בכל מקרה היית מתחילה לרצוח אנשים מתי שהו, היית יורשת את מקומו של אביך.״ אומר וויל ואני מנידה בראשי ואומרת שהוא לא היה עושה את זה אם לא ארצה.

״את כזאת תמימה שזה כואב.״ וויל אומר ולעומת אחרים אותו בשימחה הייתי רוצחת וזורקת את הגופה שלו מההר הכי גבוהה בעולם.

״אני לא תמימה, עכשיו תסיע אותי לאחוזה!״ אני מצווה עליו כאילו הוא עובד אצלי, הוא לא.

״ולי לא קוראים וויל נכון?״ אני מושכת בכתפיי והוא מחנה את המכונית על יד האחוזה, יוצא גם הוא והולך על ידי במטרה לשמור שלא אברח.

״אני אגיד לרייבן שאת פה, לכי לחדר.״ הוא אומר לי ואני לא מתווכחת, ממש אין לי כוח לרייבן ורק בא לי להירדם ולשכוח את קיומו של וויל, הנער הכי מעצבן שפגשתי, ולא פגשתי הרבה.

אני נרדמת על המיטה עוד עם הבגדים שלבשתי ועם הנעליים והמחשבות על כמה שוויל מעצבן לא נחות לרגע ורעיונות לרצח לא מפסיקים לעזוב את ראשי.

אני נמצאת בחנות, אמי בתא המדידה כרגע. אני לא שומעת את הקולות של המוכרות או הלקוחות.
שקט, זה מה שאני שומעת. שוב השקט הארור הזה. אני מנסה לצעוק, לצעוק לעזרה שיוציאו אותי מהסיוט הזה. אך לשווא.
הטלפון עף באוויר, והמטפחת מוצמדת אליי.
אמי יוצאת מתא המדידה כשהיא לובשת את השימלה שישבה בצורה מושלמת עליה. היא רואה את המתרחש ומתחילה לצעוק לעזרה, ״בבקשה! שמישהו יעזור לי! לוקחים לי את הילדה!״ בעוד ששתיי בריונים תופסים אותה. ליבי נקרע ואני מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי.
אני מתקשה לנשום כשאני רואה את אחד הבריונים מוציא אולר מהכיס שלו ומצמיד אותה אל ליבה של אמי. כאילו הוא מחכה לרייבן שיתן לו אישור ורק כשהוא נותן אני רואה איך הוא נועץ את הסכין בליבה של אמי, באכזריות ובחוסר לב.

אני קמה, מתנשפת כאילו רצתי ריצת מרתון, הזיעה לא מאחרת להגיע ואני מניחה יד על פי כשאני מבינה שאני עדיין צועקת.
סיוטים מאז ומתמיד רדפו אותי, גם שהייתי ילדה קטנה אך אז הייתי מעריצה זמר ובכל פעם לפניי שהלכתי לישון הייתי רואה תמונה שלו מחייך וחיוך אמיתי וטיפשי היה עושה את דרכו אל פניי והייתי נרדמת בהרגשה שהוא פה לידי, שומר עליי שלא יקרה לי כלום. כך בעצם העלמתי את הסיוטים עד היום שנחטפתי, כאן אין לי תמונה שלו, אין לי בן אדם אהוב שאוכל לראות מחייך חיוך אמיתי לפני שארדם בהרגשה טובה.