כבר חשבתי שכל הדרמות נגמרו, שאין יותר את כאבי הלב שחוויתי. שזה רק אני וויל בבית שאימצנו לעצמנו בשיקגו.
אבל זה לא זה, כי תמיד יהיה את הדבר הזה שידחף באמצע ויפריע להכל להתנהל כמתוכנן.
לפני שבוע, גיליתי שאני בהריון מוויל, כמובן שסיפרתי לו. הוא הארוס שלי, והאבא של התינוק. אני לא מאלה שיעשו מכך סיפור ולא יספרו, זה דיי טיפשי אני חושבת.
יעזוב לא יעזוב, זה באמת משנה?
נגיע לעיקר, אני בחודש ראשון וויל עושה סלטות באוויר ולא מפסיק לנשק את ביטני ולספר על שמות לגבר הקטן שלו.
אני כמובן לא מתייחסת וממשיכה לשחק בטלפון, שהספקתי להתמכר עליו.
עברו שנתיים מאז שעזבנו ומאז מותו של רייבן ולמרבה הפלא, לקח לוויל רק חצי שנה לחזור לעצמו.
הוא אמר, ״אני לא חושב שזה מה שאבי היה רוצה ממני.״
ועבר חצי שנה מאז שהשקט חזר, והוא מעצבן יותר מתמיד.
אבל אני יודעת, שהידיים עם הקעקועים הצבעוניים והשחורים הצילו אותי, ועל זה, אני חווה לו בכל יום בו אני נושמת.
וקולות הירייה, הם אלה שהפרו את השקט שלי.
אעאעאעעאע כתבתי את זה עכשיו וישר העלתי! אני ממש לא מתכוונת לחכות למחר וממש התגעגעתי אליכן!
הפרולוג אולי יצא לא הכי טוב בעולם אבל אני מתכוונת לעשות מרתון פרקים של הסיפור ולהיכנס לדמות מחדש(: ובינתיים תקראו את הסיפורים שאני כותבת:
•Last game
•The black wolf in the familyאני מתרגשת ומלאת אדרנלין!
תצליחו להגיע למטרה הראשונה של העונה השני של כרימינל!!! אעאעאע דיי עזבו אותי):אהה והתמונה תצטרך להשתנות בשביל להתאים גם לעונה ה-2!
45 הצבעות
25 תגובות
YOU ARE READING
Criminal
Teen Fictionנועדנו להיות כוכבים שנפלו בתוך השמיים, אנחנו היינו החלום הבלתי אפשרי. שנאנו אחד את השנייה כמו זוג שוורים ברודיאו ואתה היית החלום שלי. דניס הייתה בסך הכל ילדה קטנה כשחטפו אותה מהוריה האהובים. האויב הגדול ביותר גידל אותה בתנאים שלא קראו לזה חיים בכלל...