Criminal

פרק 5

״תשבי.. תשבי״ הוא אומר, דוחף אותי למיטה, מה שגורם לי למעוד וליפול על המזרן, שהוא יושב על ידי. ״אז נתחיל בשאלות, תשאלי.״ הוא אומר, הוא נראה כמו מסומם, בעיניו השתקפו הנאה רבה דומה להנאה שנמצא בעיניו כשהוא לוקח חיים של אנשים אחרים.

״אני לא מדברת עם רוצחים!״ אני אומרת, כמעט וצועקת, מנסה לקום מהמיטה אך הוא מפיל אותי אליה בשנית.

״יפה אמרת. רוצח.״ הוא מזכיר לי ואני רועדת מעט על המחשבה הזאת.

״איך קוראים לך?״ אני מהססת שאני שואלת את זה, מפחדת שיקרה מהלך לא צפוי, מה בכלל גרם לו להגיע לכאן?

״וויל.״ הוא עונה ואני מהנהנת, משחקת עם רגליי, מה עוד אוכל לשאול אותו? את האמת בלבד, הוא ממש לא מעניין אותי. הוא רק השותף שלי עד שאצליח לברוח מפה.

״למה באתי לפה בכלל?״ הוא ממלמל לאחר כמה דקות של שקט וקם מהמיטה אל כיוון הדלת, עוצר, נותן לי להתחרט ולשאול שאלה אך אני רק מחכה בציפייה שיפתח את הדלת ויעלם בטריקתה, וכך באמת נעשה.

אני מחליפה את הבגדים שלי לפיגמה ונכנסת מתחת לשמיכה, אם אין לי משהו לעשות, לפחות שאוכל לנוח.

אני נמצאת בחנות, אמי בתא המדידה כרגע. אני לא שומעת את הקולות של המוכרות או הלקוחות.
אני שומעת שקט, אני שומעת את השקט המוכר הזה. הוא ממשיך לרדוף אותי גם כשאני הולכת לישון, השקט הזה תמיד יהיה ותמיד היה, שקט ארור.
אני מנסה לעצום עיניים, באמת שכן. אבל אני מרגישה כאילו שתי זוגות ידיים מחזיקות את עיניי פתוחות ואת ידיי צמודות לגופי. אני רואה את הכול.
הטלפון עף באוויר, המטפחת שמוצמדת אליי.
אני רואה את אמי יוצאת מהתא מדידה לאחר ששמעה את הצעקות. אני שומעת כרגע רק את קולה של אמי שזועק לעזרה. ״בבקשה! שמישהו יעזור לי! לוקחים לי את הילדה!״ ליבי נקרע ואני מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי.
אני מנסה להתקרב על אחד הביריונים של רייבן, אך כשאני מצליחה לזוז ממקומי הם יורים באימי. גופתה של אמי נופלת על הריצפה, אני בשוק, זה אף פעם לא קרה לפניי כן, אני לא בנוייה לראות את אמא נרצחת! אפילו לא בתוך סיוט.

אני קמה, מתנשפת, מנסה לנשום. הם רצחו את אמי, אולי זה סתם חלק בסיוט שהתווסף לאחר הרצח שראיתי וההתאבדות, ואולי הם באמת רצחו אותה אך הדחקתי את זה? אני לא יודעת מה מהתשובות נכונות, אני מתחרפנת.

״אמא!״ אני צורחת, נופלת על הריצפה, בין אם זה אמיתי ובין אם זה לא, זה עדיין אכזרי שאני יראה את זה.

חם לי, אני מרגישה את הזעה על מצחי, על כל גופי. אני מרגישה שאני עומדת למות. אני מרגישה את הגוף שלי נחלש ואיך שאני עומדת ליפול ברגע שאנסה לקום. אני אומרת לעצמי לא לנסות לקום, שגם הריצפה נעימה.
והנה מתחיל ההתייפחות, מתי שהוא זה היה צריך להגיע. והנה אני, בוכה, ודמעה אחר דמעה מייצגת כל שנייה שאני עוד נושמת. אני מרגישה מקוללת, מקולקלת. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף.
---
אני קמה כשאני עוד על הריצפה, אני מנסה לא להקיא כשאני נזכרת בסיוט המזעזע שחלמתי. אני קמה מהריצפה במהירות, מה שהתברר כטעות. כי לאחר מכן אני מקיאה את כל מה שאכלתי ביומיים האחרונים ואפילו מאכלים שאני לא זוכרת שהכנסתי לפה.