Criminal

פרק 4

הרוצח מוריד אותי באחוזה ואני עושה את דרכי אל הדלת, שהמזוודה בידי. אני לא יודעת איך אוכל לשלם בשבילם, אם הביא לרייבן את הכסף הוא ירצה לדעת מאיפה השגתי אותו מאחר והוא לא משלם לי, ואז אני יצטרך לתת לו את הכסף והכל יהיה לחינם, אני יחשוב על משהו, אני מניחה.

אני יורדת במדרגות אל כיוון חדרי במטרה להחביא את המזוודה לפני שאני יודיע לרייבן שהגעתי.
אני מחביאה את המזוודה בתוך הריצפה, הייתה קרש עץ רפויה שנמצאת על יד מיטתי. ובעזרת סרגל אני מצליחה לפתוחה אותה ולהכניס לשם את המזוודה, לאחר שהחבאתי את המזוודה אני מחזירה את הקרש, מקווה שלא יעלו על זה.

אני עולה במהירות במדרגות אל עבר המשרד של רייבן ודופקת, מחכה שיפתח לי. לאחר שהוא מאשר לי להיכנס, אני נכנסת ומתיישבת מולו לאחר שאני מברכת אותו לשלום.

״למה רצית לצאת?״ הוא שואל אם קולו הקר, מגיע ישר ולעניין, כמו תמיד.

״רציתי לנשום אוויר, לטייל קצת.״ אני אומרת. אין סיכוי שהתירוץ הזה יתפוס מלא זמן, הוא יתפוס לפחות עד שהרוצח יספר לרייבן על הכסף, ואז אני אסתבך אבל עד אז אני מקווה שאוכל להעביר למשפחות את הכסף, נשאר לי רק לקוות שהרוצח ורייבן לא קרובים.

״אני מקווה בשבילך שאת דוברת אמת.״ הוא אומר ובזה הוא משחרר אותי בחזרה לחדר, וכך אני עושה.

אני יורדת במהירות לחדר, יש לי מין הרגשה מוזרה כזאת בבטן, הרגשה רעה.
אני פותחת את דלת החדר ומגלה שהחדר כולו הפוך, השידות והמיטה לא במקום, וחלקן אפילו הפוכות. חלק מהדברים שלי על הריצפה מבולגנים ואני רוצה לבכות רק מעצם העובדה שאצטרך לסדר את כל זה אבל מייד מתגברת על זה שמבטי נוחת על הקרש, הוא פתוח ובתוכו המזוודה לא נמצאת.

אני עומדת קפואה במשך מספר דקות, אולי אפילו שעה, מי יודע. מה חשבתי לעצמי? הרוצח סיפר לו, אני עומדת להענש ואף אחד לא יהיה מרוצה, אני לא רוצה לדעת מה יהיה העונש שלי ואני חושבת שאם העמוד בקיפאון הזה, כמו מקודם אני לא אשמע כלום והדחה את מועד העונש.

אבל זה לא עוזר כי בדיוק באותה השניה רייבן נכנס לחדר שבידו אקדח ואולר, הוא זורק אותם אליי ואומר לי לעלות על האמר השחור, שיש לי משימה. ואני מניחה שזה העונש שלי מאחר שהיום הייתי צריכה להשאר באחוזה.

אני מחליפה את הבגדים שלי למכנס וחולצה בצבע שחור ונועלת את נעליי האולסטאר שלי שגם הם, בצבע שחור. וממהרת לעלות במדרגות אל היציאה בעוד שאני מכניסה את האקדח והאולר למקומם.

אני פותחת את דלת המכונית, אני רועדת. מהסיבה הפשוטה, ככל הנראה הרוצח ורייבן קרובים, קרובים מאוד אם רייבן ידע על זה בדיוק כשהגעתי.

קולו היה קר, נטול כל רגש, כמו רובוט, ״אנחנו לא כועסים עלייך.״ ברור, אני חושבת לעצמי בלב במרירות. ״להפך, אנחנו מאוד מודים לך, על הכסף.״ הוא אומר ופה הוא פורץ בצחוק, כמעט סוטה מהכביש.