מה שיקרה יקרה

פרק 4:

*****נקודת המבט של אור*****

חזרתי הביתה ולא הפסקתי חשוב על המבט של אלכס שהיא הסתכלה עלי עם דמעות בעיניים, אני יודע שקרה לה משהו אלכס אף פעם לא בוכה סתם , היא תמיד נורא חזקה ואם היא נשברה סימן שקרה משהו נורא ועוד יותר נורא זה שהיא לא מספרת לי, פעם אני הייתי היחיד שהיא מספרת לו ופתאום אנחנו כלום , אני חייב לדבר איתה לספר לה שאני כל היום חושב עליה והיא לא יוצאת לי מהראש לרגע אני אוהב אותה אני בטוח בזה אני מרגיש כל כך טיפש שנפרדתי ממנה ועוד הלכתי בלי לתת לה סיבה ,אני לא בטוח שהיא תקבל אותי בחזרה אבל אני חייב לנסות , אני נכנס למיטה מנסה להתנתק מכל המחשבות גם אם זה לכמה שעות, אני נשכב ואני מרגיש העיניים שלי נהיות כבדות ולאט לאט הם נסגרות.

"אמא?"

"תעלה לחדר שלך עכשיו אור" אני רואה ששני בנים גדולים אוחזים באמא היא יושבת על הבירכים עם דמעות אני לא מסכים לעלות , להפך אני מתקדם עוד לעבר האנשים ואני צועק לעברם "תעזבו את אמא שלי" אחד האנשים גיחך הוציא אקדח וכיוון עלי ואמר "גברת גרין הילד שלך ממש אמיץ" היא מתחננת לעברו אומרת "דיי בבקשה לקחתם לי כבר אחת" הוא זורקים את אמא על הרצפה ואומרים "כדאי שבעלך היקר יחזיר לנו את הכסף שהוא חייב לנו , מה שהיה פה זה רק התחלה למה שיקרה" הם לוקחים את הכד שבכניסה ושוברים אותו לפני שהם טורקים את הדלת.

אני רץ לאמא ומחבק אותה ,אבל דוחפת אותי לוקחת את הטלפון ומתקשרת ישר לאמבולנס אני לא מבין למה היא רצה למטבח ואני אחרייה אני רואה את אמלי על הרצפה ללא הכרה וכל המטבח דם אמא מרימה לאמלי את הראש וצועקת לשמיים "לאאאאא , בבקשה לא " אני מתחיל לבכות אני לא בדיוק יודע מה לעשות .

האמבולנס הגיע ונסענו עם אמלי לבית חולים אחרי כמה שעות ניגש לאמא רופא ואמר "אני ממש ממש מצטער ניסו לעש.." אמא לא נותנת לו לסיים את המשפט ונופלת לרצפה וראש בין הידיים שלי והיא לא מפסיקה לבכות.

אני מתעורר מזיע יותר מידי ומבין שהסיוטים חזרו לי , אני נכנס למקלחת לשטוף את עצמי מקווה שהמים הקרים ירגיעו את הגוף שלי.

******נקודת המבט של אלכס****

שוב אנחנו מבלים את הלילה בבית חולים , בבוקר נכנס אחד הרופאים שטיפל בליה ואמר " ליה מרגישה הרבה יותר טוב היא יכולה לחזור הביתה" הרופא לקח אותי לצד בזמן שליה ורון מסדרים את הדברים "ליה צריכה השגחה לזמן הקרוב" הוא אומר ואני לא כל כך מבינה למה הכוונה "אמרת שהיא מרגישה הרבה יותר טוב , אז היא צריכה להישאר?" אני שואלת מבולבלת "לא, אני התכוונתי שאולי כדאי שתיקחו לה פסיכולוג לתקופה , זה לא נרמאלי שילדה בת 8 תחתוך את הידיים שלה " הוא אמר וטיפה התעצבנתי אני לא מבינה למה, הוא בסך הכל דואג לה "אוקיי, תודה אמרתי" . יצאנו מבית החולים והגענו הביתה ,אנחנו עולים במדרגות לכיוון הסלון וראיתי את הדם על הרצפה והבנתי שלא הייתי כמה ימים טובים בבית. "שכחתי לנקות" אמרתי בטון טיפה מתנצל אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה שרון הוא אורח, אולי בגלל שהוא לא היה פה הרבה זמן .

אני לוקחת חומרי ניקוי ואחרי 15 שעה של מאבק כדאי הדם ירד מהרצפה אני שומעת צלצול בדלת "רגע" אני צועקת אני מתרוממת והולכת לכיוון הדלת ,אבל אני רואה את אור בכניסה של הסלון הוא פשוט מושלם! הוא לבש מכנס הדוק בצבע שחור עם חולצה לבנה טיפה שקופה שמבליטה לו את כל הקעקועים שלו. "אני יכול להיכנס? " הוא שואל "בטח" אני עונה . אני מובילה אותנו לכיוון החדר שלי אני רואה את רון שבדיוק יצא מהחדר של ליה מסתכל על אור במבט מזלזל ,אבל כרגע אני לא מתעסקת ברון ,מעניין אותי לדעת מה קרה שהוא הגיע לפה ועוד בלי להודיע לי .

אנחנו נכנסים לחדר אני מתיישבת על המיטה ואור לוקח את הכיסא מהפינה של החדר הוא הרים אותי והתיישב בדיוק מולי, אני מתחילה את השיחה ושואלת "מה כל כך דחוף שלא יכולת לחכות לבית ספר?" הוא מסתכל עלי במבט שאני לא ממש מצליחה לפרש " רציתי לדבר איתך על אתמול" אני לא מבינה מה הוא רוצה מה היה אתמול "על מה יש לנו לדבר?" אני עונה "טוב ,זה לא בדיוק מתחיל במה שהיה אתמול" הוא עונה וזורק לעברי חיוך קטן שמבליט לו את הגומות המושלמות שלו אני לא עונה הוא ממשיך לדבר ואומר "אני יודע שאת כועסת ובצדק, אבל את חסרה לי אני לא יכול להיות רחוק ממך" אני בשוק ,אני לא מאמינה הייתי בטוחה שהוא שונא אותי "אני לא יודעת מה להגיד" אני אומרת ומורידה את הראש, הוא קם לעברי ומרים לי את הראש "רק תגידי לי שאת סולחת לי" הוא אמר ומחזיק לי את הפנים בעדינות "הכל בסדר" אני עונה בקרות הוא מחבק אותי חיבוק ארוך , החיבוק שלו עשה לי צמרמורת וכאבים קטנים ונעימים בבטן שבאים והולכים הוא מתקרב אלי נותן לי נשיקה עדינה על הראש ומתקדם ולדלת ואמר "נדבר מחר כן?" אני לא עונה אני מהנהנת עם הראש.