-זה לא הפרק האחרון, יש עוד המשך קטן-
***נקודת המבט של אלכס***
שחררו אותי מבית החולים, רון היה איתי ולא חשבתי שככה זה יהיה, שאני אצא בלידה הראשונה שלי עם אחי ולא עם האבא של הילדים שלי, אני הרסתי הכל, אני שיקרתי לאיתן ואור , לא חשבתי שהכל יתפוצץ לי בפרצוף, חשבתי שהכל יהיה מושלם, יצאנו לכיוון האוטו, החזקתי את התינוק הקטן שלי בשתי ידיים, לא היה באוטו של רון כיסא לתינוק, לכן החזקתי אותו בידיים, הנסיעה הייתה אורכה, ארוכה מאוד, רון נסע לאט כדי שלא יקרה כלום, לבסוף הגענו, רון נכנס איתי לבית שלי ושל איתן, הכלב שאיתן קנה לי קפץ עלי ברגע שנכנסתי, הסתכלתי עליו והתמלאתי אשמה, כאב לי, לא הצלחתי להזיז את הסיפור הזה אפילו לשנייה, הרדמתי את התינוק שלי במיטה שבסלון, ניסיתי להתקשר לאיתן עשרות פעמים אבל הוא לא ענה, השארתי לו מלא הודעות אבל גם אליהם הוא לא חזר, רציתי לנסות להסביר לו, למרות שידעתי שאין הסבר לשקר כזה, אני אפילו לא יכולה לכעוס עליו, כי זה באשמתי, אני גרמתי למצב הזה, הלכתי לחדר השינה שלנו והייתי בהלם ממה שראיתי, החדר היה הרוס, כל הבגדים שלי היו על הרצפה, פתחתי את הארון של איתן והוא היה ריק, ריק מכל הדברים שלו, רצתי בחזרה לסלון עם דמעות בעיניים "רון.. הוא עזב" אמרתי ובכיתי, בכיתי כל כך הרבה בימים האחרונים, כבר הרגשתי שאין לי דמעות, "אני פה, אל תבכי" רון אמר בשקט, הוא לא היה מופתע, הבעת הפנים שלו הייתה רגילה, הוא היה אדיש למצב, כיאלו הוא היה שמח, לא הבנתי למה, התקדמתי לעבר שולחן האוכל והתיישבתי בשקט, לפתע הבחנתי בפתק שמונח על השולחן 'אני לא כועס, אני הבנתי הכל, את ואור נועדתם להיות ביחד, בבקשה אל תחפשי אותי, אני עוזב, רק תבטיחי לי שתמרי על עצמך, אני אוהב אותך ותמיד אוהב' קראתי את הפתק עשרות פעמים, מילה אחרי מילה, לא הצלחתי לעכל את המילים שכתובות, מסרתי את הפתק לרון, הוא שוב היה אדיש למצב, לא הבנתי למה, הוא רק חיבק אותי והבטיח לי שהכל יהיה בסדר, "אני לא רוצה לגור כאן" אמרתי לרון "דאגתי לזה אחותי, זוג רוצה לקנות את הבית" הוא אמר, לא הבנתי למה הוא מתכוון "איך.." ניסיתי לשאול "אני מכיר אותך, פניתי למישהו יעזור אותי והוא מיד קישר אותי לזוג שרוצה בית באיזור, הם היו פה ומיד קנו" הוא הסביר לי והייתי מופתעת, רון הלך לחדר וסידר את כל הדברים שלי, הוא סידר הכל במזוודות ושם אותם בסלון, האכלתי את התינוק שלי ופתאום חשבתי שאין לו שם, קרה כל כך הרבה ולא חשבתי איך אני אקרא לו, אני פתאום התחלתי לעקל שיש לי באמת ילד, הסתכלתי עליו והתרגשתי כל כך, הוא היה כל כך יפה ומבט שני הוא הזכיר לי את אור מלבד צבע העיניים, רון שם את כל הדברים באוטו, אני הייתי כל כך עסוקה במחשבות שלי ולא שמתי לב שהוא סיים "בואי, הכל באוטו" הוא אמר, רון לקח ממני את התינוק והתקדם לעבר האוטו, אני נהגתי לכיוון הבית של אמא שלי, רון מסר לי את התינוק ואני עלתי הביתה, רון בנתיים העלה את כל הדברים ואיך שנכנסתי הביתה אמא שלי קראה לעברי "תביאי אלי את הנכד הקטן שלי" היא אמרה ואני עשיתי כדבריה, ישבתי בסלון שקועה בתוך הבאסה שלי, לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, מלבד אור, אפילו לא ניסיתי ליצור איתו קשר, אני חיכיתי, אני לא יודעת בדיוק למה אבל חיכיתי, אולי חיכיתי שמישהו יעשה את זה במקומי, למרות שידעתי שאם אני לא אסדר את העיניים אף אחד לא יסדר אותם בשבילי, הסתובבתי לעבר המבט וראיתי את אור עומד שם, חשבתי לרגע שאני חולמת, שיפשפתי את העיניים כדי לראות שאני לא חולמת, אבל הוא עדיין היה כאן, לא אמרתי מילה, התקדמתי אליו ושתקתי, היה לי כל כך הרבה מה להגיד אבל פשוט שתקתי, הוא התקרב אלי עוד קצת והניח את השפתיים שלו על שלי, הטעם המוכר שלו, הריח שלו, כל הדברים שכל כך התגעגעתי אליהם חזרו אלי בבום, התנתקתי ממנו "איך אתה.." ניסיתי להגיד "רון.. הוא אמר לי שהוא סיפר לך על ג'ק, ובאותה הזדמנות הוא סיפר לי שהילד שלי" הוא אמר שהוא צמוד אלי, סנטימטר מהשפתיים שלי "אני כל כך מצטערת אור, אני מצטערת, לא סיפרתי לך את האמת, לא הקשבתי לך וכשניסיתי לספר לי אני פשוט לא הקשבתי" אמרתי ביאוש "אף פעם לא אמרתי שקל לאהוב אותך" הוא אמר בחיוך, הוא משך אותי מהזרוע שלי ויצא מהבית "מה לאן?" שאלתי "פשוט בואי" הוא אמר, חצינו את הכביש והלכנו לבית שלו "אני מכירה את הבית שלך" אמרתי "שלך" הוא תיקן אותי "מה שלי?" שאלתי מבולבלת "הבית שלי ושלך" הוא אמר בחיוך, הגומות שלו בלטו ואני נזכרתי כמה התגעגעתי לחיוך שלו, הסתכלתי מסביב והרהיטים היו נראים חדשים, המבטח היה נקי, הוא לקח אותי איתו לקומה השנייה ונכנס לחדר השינה, גם הוא היה נראה חדש כולו, הארון המיטה השידה, הכל הייתי הרבה פעמים בבית של אור, ואלו לא היו הרהיטים שלו, יכול להיות שהוא קנה הכל בשבילי, הוא שוב משך אותו בעדינות, למסדרון, אף אחד מאיתנו לא דיבר, הוא הסתכל עלי לשניה ופתח את הדלת שמולנו, זה היה חדר תינוקות מושלם, הוא היה כולו בצבע אפור, עם כחול, זה היה חדר הכי יפה שראיתי, הרבה יותר יפה מזה שאיתן עשה, התרגשתי הרבה יותר, לא יכולתי לתאר מה אני מרגישה, הכל היה כל כך מושלם, אור הסתובב אלי והחזיק את הפנים שלי בשתי ידיים, אני בחיים לא עזוב אותך! לא משנה מה יקרה או מי יבוא! אני נשאר איתך כי אני אוהב אותך, בחיים לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך, ותאמיני לי שניסיתי להתגבר עליך אבל כל דבר הזכיר לי אותך, לא משנה על מה חשבתי תמיד מצאתי קשר אלייך" הוא אמר והדמעות ירדו מעצמן, "אני אוהבת אותך אור" אמרתי, זה כל מה שהצלחתי להגיד, אבל ידעתי שזה מספיק בשבילו, תמיד אהבתי אותו והוא יודע את זה, אהבתי כל דבר בו, את הנשיקות הקטנות, את החיבוק שהוא היה נותן לי סתם , והדרך שבה הוא היה מסתכל עלי וחשב שאני לא שמה לב, להתעורר איתו בבוקר, אפילו לריבים שלנו התגעגעתי, אהבתי כל דבר בו "אני כל כך התגעגעתי אלייך, אתה אפילו לא מבין כמה, זאת הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, בלעדייך" אמרתי בשקט "והתקופה הזאת נגמרה כי אני פה ואני לא מתכוון ללכת, יש לנו ילד עכשיו, אני אתן את כל כולי בשבילך, אני מבטיח!" הוא אמר ונתן לי נישקה עדינה וקטנה, ירדנו בחזרה לסלון וכולם היו שם, אמא שלי רון ליה והילד שלנו, וגם הכלב באיתן קנה לי "את לא חושבת שהגיע הזמן שנבחר שם?" אור שאל וכולם חייכו אלינו, אמא שלי מסרה לאור את התינוק הקטן, הוא התסכל עליו בעיניים גדולות, ראיתי עליו שהוא מתרגש, "יש לו את העיניים שלך" אור אמר בשקט "הוא יהיה יפה כמוך" אמרתי בחיוך וכולם הסכימו איתי, התיישבנו בסלון כלום, כמו משפחה אחת וסוף סוך הרגשתי מאושרת, יש לי משפחה משלי חיים משלי והכל כל כך טוב, "מאמי זוכרת איך רצינו לקורא לילד שלנו שהיינו ילדים?" אור שאל התרגשות, הוא הסתכל עלי, פתאום נזכרתי, התמלאתי זכרונות "רוי" אמרנו ביחד.
YOU ARE READING
מה שיקרה יקרה
Romanceאלכס מקול לומדת בבית ספר תיכון שנה אחרונה , החיים שלה לא יציבים וקשים , כאשר אבא שלה לא נמצא בתמונה ואמא שלה לא "נורמאלית" . לאלכס יש חברה אחת טוב בשם הילי ואת אור גרין , אור היה החבר הראשון שלה להכל. שאיכשהו לא משנה מה הוא תמיד יצוץ בזמן הכי לא מ...