העורב

פתח דבר

חורף, זו העונה הטובה ביותר.

זו עונה שנותנת תחושה אפלה ונעימה כזאת. הלילה מגיע מוקדם, כמעט ואין שמש, האווירה אפרורית וקודרת. מעניינת.

הדשא מתחיל לאבד מהצבע שלו, המים נספגים באדמה ומרטיבים אותה, נותנים להולך עליה תחושה של חוסר אונים מסוים, כאשר הוא משתדל כמה שיותר שלא להתלכלך מהבוץ שתמיד איכשהו יהרוס את צבע בגדיו האחיד בצורה כזו או אחרת.

ב"פארק האבן השחורה" האווירה תמיד נראית קשוחה, גם כשזה היום הקיצי הכי נפלא שיש. זו הסיבה שקייסי תמיד אהב להגיע לשם, וגם, כי המקום מבודד, והוא חי למען מקומות כמו אלה.

אלה מקומות שאף אחד לא רוצה להגיע אליהם, מקומות שקטים, מקומות בלי רעש של אנשים שרוצים ליהנות מהרגע והורסים אותו תוך כדי.

מקהלה של עורבים שחורי כנף התכנסו מסביב לפסל האבן הגבוה של הָאוּמֵאַה, אלת הלידה של הוואי, והאלה האהובה מבין כולם על קייסי. הוא בקושי הכיר את הסיפור שלה, אבל רק משמעות הקיום שלה הספיקה לו בשביל לחבב אותה במיוחד. היא אלת הלידה, אלת החיים. יש סיבה נוספת להאמין בה?

הוא התקרב אליה בצעדים מהירים וחרישיים על שביל האבנים הרטוב מהגשם של הבוקר, והעורבים שעמדו לצידה לא נעו כלל. בדרך כלל, כשמישהו מתקרב לציפור היא עפה מיד. לא איתו. הוא מעולם לא הבריח שום ציפור, גם לא בכוח.

חלק מהציפורים השחורות הסתכלו עליו במבט בוחן, והוא רק חייך כי קיבל מהן מעט תשומת לב. זו הרי חיה שיכולה להיות מאוד אגואיסטית וקשה. אם הם מסתכלים עליו, הוא בוודאי מיוחד.

הוא הרים את עיניו השחורות והצרות אל ראש האלה, ואל ידה המושטת למעלה כשציפור פורשת כנפיים עליה ובחן אותה פעם נוספת. הוא עבר שם בכל בוקר, וכל בוקר הוא עשה את אותו הדבר.

רק להסתכל עליה.

טיפת גשם יחידה נטפה מהשמיים על מצחו, וזה היה סימן שהמבול שוב הולך להתחיל. צלצול פעמון מרוחק החל להישמע, וזה היה הסימן שלו להתחיל ללכת, כי הוא כבר איחר. הוא סידר מחדש את שיערו השחור והארוך כדי שלא יימשך כשסידר את תיק הגב האדום הכהה שלו על גבו. הוא לקח את המטריה השחורה שהייתה מוחבאת בתוך התיק ופתח אותה שנייה אחת לפני שהגשם הפך ללא נסבל.

הוא התחיל ללכת משם, לעוד יום רגיל, ועוד יום שצריך לסמן עליו איקס בטבלת הייאוש שלו.

בקרוב, הוא כל הזמן חשב לעצמו, בקרוב כל זה ייגמר, והכל יתחיל.