סוניה לקחה חלוק נחל קטן והעיפה אותו אל קו המים של האגם שעל שפתו היא וקייסי ישבו. האבן החליקה וקפצה מספר פעמים על פניו עד ששקעה אל הקרקעית.
"יה!" היא קראה בחיוך והרימה ידיים בשמחה.
"יפה!" קייסי התרשם. "אני מעולם לא הצלחתי לעשות את זה."
"רוצה שאלמד אותך?" היא הסתובבה אליו ושאלה.
"אה, אני לא יודע." הוא היסס. "זה לא ממש מתאים ל'הנא-או האו'."
"נו, באמת, אתה צריך להיות קליל יותר בקשר לכל- זה." היא הרימה את ידיה כמציגה לפניו את העניין.
"אני כן קליל. זאת אומרת, אני יכול להיות." הוא אמר. "אני פשוט לא חושב שזה הזמן המתאים."
"בחייך, כל מה שצריך לעשות ב'הנא-או האו' זה לשרוד." הי אמרה. "זה לא אומר שאי אפשר ליהנות, אפילו מהדברים הקטנים."
"טוב," הוא התרומם על רגליו. "אם את אומרת." הוא תפס באבן חלקה שנחה על שפת האגם וזרק אותה כפי שהיא עשתה. האבן שקעה ברגע שנגעה במים, וסוניה צחקה.
"למה את צוחקת?" הוא דרש הסבר אך גם הוא צחק בעקבותיה.
"כי אתה חמוד כשאתה מנסה לעשות את זה ונכשל." היא השיבה.
"טוב, אז תלמי אותי." קייסי נכנע להצעתה, וסוניה הנהנה קלות עם ראשה כמקבלת עליה את האתגר. היא אספה לידה עוד חלוק נוסף, והסבירה לו תוך כדי תנועה, והוא עקב אחריה.
"שים את הרגלים בצורה כזאת, גב רק מעט ישר, היד המשליכה הולכת ככה מאחור."
"או-קיי." קייסי השתדל לעשות כמוה.
סוניה גיחכה ויצאה מתנוחתה כדי לסדר את שלו. "עכשיו," היא שמה בידו חלוק אחד. "תסתכל ישר, אל האופר, ותשליך את החלוק כאילו הוא המשך של הזרוע שלך."
"או-קיי." הוא אמר ונשם נשימה עמוקה. סוניה התרחקה ממנו ונתנה לו לעשות את שלו. באותו רגע הוא לא חשב על כלום, מה שהיה מיוחד בפני עמוד, יחד עם זה שהוא מסכים שתלמד אותו דבר פעוט שכזה. הוא התרכז רק באבן ובמסלול שהיא אמורה לקחת.
הוא השליך אותה אל קו האגם, היא נגעה בקו המים וקפצה לתוכם. נעלמה, כמו הקודמת.
שניהם שתקו לרגע, ואז צחקו.
"טוב, אני מניח שזה לא בדם שלי, דברים כאלה." הוא אמר.
"אל תדאג, יש לנו ים זמן בשביל ללמד אותך." היא הניחה את מרפקה על כתפו ונשענה עליו.
"יש לנו שלושה ימים." קייסי אמר.
"ואולי יותר? אם תרצה." היא הציעה בחיוך.
הוא חייך חזרה בגיחוך קל. "אולי. אפשר."
היא זרקה את החלוק הנוסף שהיה בידה לכיוון האגם והקפיצה אותו באלגנטיות, כפי שקייסי לא הצליח לעשות ממקודם.
YOU ARE READING
העורב
Teen Fiction- זוכה פרס הוואטיס לשנת 2016! - קייסי קַלֵאַה הוא נער בן שבע-עשרה שאף אחד לא מכיר. זאת אומרת, כמובן, מכירים אותו- הילדים מבית הספר, המורים, המוכר מהמכולת... אבל אף אחד לא באמת מכיר אותו. כמעט ואף אחד לא שמע את הקול שלו. אף אחד לא יודע איפה הוא גר, א...
